http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691heCopyright 2026 Bingeating. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14790128<div align="right" dir="rtl">הייתי קצת בהתנתקות מההפרעת אכילה שלי, ובגלל זה גם מהבלוג הזה, בתקופה האחרונה. עבודה חדשה, אנשים חדשים.. זה תמיד גורם לי לרצות להיות נורמלית, להעלים את הפאקים שלי ולהיות מושלמת ולהרשים.. ובהתחלה זה עובד ואני מושלמת לכמה זמן. אבל בסוף זה נופל. לא מצטערת שהייתי שם, הייתי צריכה את זה. אבל התסכול הזה שאני לא מושלמת.. אני עדיין לא מצליחה להתגבר עליו. וזה מצחיק כי אף אחד לא מושלם. אבל בראש שלי הם כולם מושלמים. אני כזאת, לא יכולה לראות חסרונות של אנשים שאני אוהבת. הם מושלמים בעיניי. וזה נורא, כי אני לא באמת רואה אותם כמו שהם. אני מוחקת חלק מהם, ממש כמו שאני מוחקת חלק ממני. כשאני לא מושלמת אני שונאת את עצמי. אני כועסת על עצמי, אני בטוחה שכולם שונאים אותי. ואני כל כך רוצה שיאהבו אותי, זה הדבר הכי חשוב לי בעולם. אז בחודש האחרון פשוט ניסיתי להיות מושלמת ומדהימה ולגרום לכולם לאהוב אותי. ושכחתי את עצמי לגמרי, פשוט ויתרתי על מי שאני. ובהתחלה זה הרגיש מדהים, והרגשתי מישהי אחרת. לא אכלתי כמעט ונהנתי מכמה שהבטן שלי ריקה ומתחושת הרעב והקלילות. חייכתי ושמחתי וכל כך רציתי שיאהבו אותי. וזה החזיק לא מעט זמן</div>Tue, 19 Apr 2016 09:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14790128http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14790128http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14741684<div align="right" dir="rtl">מזמן לא כתבתי. האמת היא שכשהתחלתי לכתוב פה הייתי ממש במצב של הכל או כלום.. האמנתי שאני מתקדמת במסע רק אם אני מצליחה או מפשלת ממש בקטנה, ואם כבר נשברתי ונפלתי חזק אז צריך להתחיל מסע חדש. אני לא יודעת מה הרגע המדויק שבו שיניתי את דעתי, אני מניחה שכמו כל דבר בחיים זה היה תהליך, אבל אני יודעת מה הרגע שבו ממש נפלה עלי ההבנה שאני מסתכלת על זה לא נכון. ישבתי עם האחיינית שלי על המיטה של אחי הקטן. זו מיטה נפתחת, מאלה הישנות, שהחלק הנפתח שלהן לא עולה למעלה. ישבתי איתה על החלק התחתון של המיטה, ופתאום בלי שום אזהרה ראיתי אותה מנסה לעמוד. מסתבר שהיא עושה את זה כבר ופשוט לא הייתי מודעת. היא תפסה את המיטה העליונה והתחילה לנסות להעלות את התחת כדי להתיישר. ונפלה. היא לא בכתה, ואפילו לא עצרה לקחת אוויר. היא פשוט שמה חזרה את הידיים הקטנות שלה על המיטה העליונה והתאמצה להעלות את האגן. ושוב נפלה. הקטע המעניין הוא שהיא לא אמרה לעצמה "אני רוצה לעמוד אבל אני לא מצליחה אז נמאס לי". היא רצתה לעמוד. ומבחינתה, להחזיק בחלק העליון של המיטה עם תחת למעלה היה לעמוד, כי היא לא יודעת אחרת. היא לא התבאסה כשהיא נפלה (ואני</div>Sun, 20 Mar 2016 11:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14741684http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14741684http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14697468<div align="right" dir="rtl">כבר בערך שבוע שאני מתרגלת הקשבה, קבלה, אהבה וכל המילים האלה שנשמעות קצת כאילו החלטתי לחזור בתשובה או ללכת למנזר בהודו. אבל האמת היא שפשוט קראתי את מה שהאישה מהקישור ההוא כתבה, והחלטתי ללכת על זה. כי אני אנסה הכל, מה כבר יש לי להפסיד? אני גם כותבת כל יום, עושה מדיטציה לשתי דקות וקוראת מאמר אחד ביום ע קבלה עצמית או אהבה או מוטיבציה.. משהו מעודד. זו השגרה שלי, כי לא הכי הבנתי לאיזן שגרה היא מתכוונת. אבל לי זה מתאים. בכל מקרה, הקשבה זה ממש חזק. הבנתי שבערך חצי מהפתרונות שלי לדברים שקורים לי בחיים זה "אני צריכה לרזות". כמו למשל, "אוף הם לא אוהבים אותי.. זה בגלל שאני שמנה. אני צריכה לרזות". לא יכול להיות שזה כי האופי שלי לא מתאים להם? אולי כי הייתי ביישנית ושקטה מדי? או אולי ם כן אוהבים אותי? מאיפה לי לדעת? סתם כי הם לא הזמינו אותי פעם אחת ליציאה שבכל לא קשורה אלי? או נגיד "אוף אין לי מה ללבוש, זה בגלל שאני שמנה. אני חייבת לרזות". יש מצב שזה כי אני שונאת לקנות בגדים אז אני נמנעת מלעשות את זה? או "יצאתי מה זה מכוער בתמונה.. זה כי אני שמנה. איזה פנים עגולות.." או שסתם יצאה לי תמונה מכוערת?</div>Mon, 07 Mar 2016 09:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14697468http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14697468http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14682323<div align="right" dir="rtl">אני כותבת שוב אחרי שלושה ימים קשים של אכילה על הפנים. קצת מתסכל אותי לפעמים שאני ממש יודעת מה לעשות, אבל לא מצליחה לעשות את זה ברגע האמת. כל ההפרעת אכילה הזו יכולה להסתכם בזה שאני פוחדת מדי להרגיש. שאני לא מסוגלת לתת לעצמי פשוט להרגיש את מה שאני מרגישה. והנה אני יושבת עכשיו ומרגישה. מנסה לטשטש את זה עם כל דבר חוץ מאוכל. אבל עכשיו זה בקטנה. כשזה חזק אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. האמת היא שהדבר הכי נכון הוא פשוט להזכיר לעצמי שהתחושה הזאת תעבור גם בלי אוכל. אם אני פשוט אקבל אותה. אבל אני לא זוכרת. לא משנה כמה משפטים אכתוב על הקיר שלי, לא משנה כמה פתקיות יהיו לי על הארון. אני צריכה להזכר מבפנים. אני לא הכי יודעת איך, אבל אני אבין את זה. להיות נוכחת, לתת לעצמי להרגיש. זה המפתח. ממחר אני מתחילה מסורת של 5 דקות מדיטציה בבוקר. לקום 5 דקות לפני לא יעשה לי כלום. אני יכולה לחיות עם זה. אני מרגישה קצת מפורקת עכשיו. שלושה ימים של התעללות עצמית רצינית. אבל זה המצב. זה מתחיל מלקבל את זה שככה אני. יש לי את ההתקפי אכילה האלה, וככה זה. הדחפים לא יעלמו מעצמם. אני צריכה ללמוד להתמודד איתם, או לה</div>Tue, 01 Mar 2016 23:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14682323http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14682323http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14667287<div align="right" dir="rtl">הולך לי מעולה בשלושה ימים האחרונים. אני שומעת כל בוקר וכל לילה דמיון מודרך כזה שמרגיע אותי ונותן לי הזדמנות להבין מה אני רוצה. כשאני עושה משהו, אני משתמשת במילים "אני בוחרת ב..", כמו "אני בוחרת לעשות ספורט כי זה נעים ועושה לי הרגשה טובה" או "אני בוחרת לאכול בריא ומסודר כי זה גורם לי להרגיש טוב" וכאלה. מדהים כמה שזה משנה את ההרגשה. אני עוה הליכות כשקשה לי, או מנגנת. ולפעמים קשה לי מדי בשביל לצאת מהבית או להתרכז בנגינה, אז אני פשוט שוכבת במיטה ובוהה באוויר או עושה דמיון מודרך. ואני מאמינה בעצמי, מאמינה שלא משנה מה אני אצליח. לא משנה כמה נפילות יהיו אני אעשה את המקסימום ואעבור את זה. הכל בא מבפנים, הכל בראש. אם יש לי התקף אכילה אני אומרת לעצמי שהוא לא יכול לשלוט עלי, לא על המעשים שלי. על הרגשות אולי כן, אבל לא כל מה שאני בוחרת לעשות. והרגשות לא יהרגו אותי, הם יעברו בסופו של דבר. לא צריך לעשות איתם כלום, רק לא לפחד ולהלחץ מהם. לאפשר. לתת להם לזרום. הם עוברים. לא לנסות להעביר אותם בכוח, זה תמיד מוביל לבינג'ים. בקיצור הולך לי אחלה. אני ממש אוהבת את מי שאני, אני מבינה את זה תמיד רק כשאני סוף</div>Thu, 25 Feb 2016 19:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14667287http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14667287http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14648989<div align="right" dir="rtl">אחרי שלא הייתי בבית יותר מיום, הגעתי הביתה והיה לי בינג'. אבל עצרתי אותו באמצע. טוב, לא באמצע, יותר לקראת הסוף. אבל עדיין באיזשהו שלב הצלחתי להתנגד לדחף. הקטע המעניין הוא שממש ממש לא נהנתי מהבינג' הזה, אפילו תוך כדי. ממש הגעיל אותי לאכול, ממש לא רציתי לאכול. ובכל זאת עשיתי את זה, סתם כי הרגשתי מחויבות למצב. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל ככה זה הרגיש. משהו כמו "נו, זה בדיוק מהסיטואציות האלה שאני מצפה מעצמי לבינג'ים, אני לא יכולה לאכזב עכשיו".. או "אני ממש יכולה לא ללכת עם הבינג' הזה, אבל בא לי לוותר לעצמי". הרגיש לי ממש ככה. כאילו יהיה לי ממש קל לוותר על זה, אבל אני מרגישה צורך לממש אמונה שקרית בקשר לעצמי. הקטע הוא, שבסוף הבינג' (וזה לא באמת היה סוף, כי עדיין היה לי דחף לאכול עוד, פשוט בחרתי להפסיק כי באמת לא יכולתי לסבול את האוכל הזה שאני בכלל לא רוצה לאכול) אמרתי לעצמי שאני לא מתכוונת להרגיש רע על זה. זה קרה, והאמת היא שאני יודעת במאה אחוז שהייתי יכולה לבחור שלא לעשות את זה אם רק הייתי מקדישה לזה טיפה יותר תשומת לב לפני שנכנסתי הביתה או במהלך היום. אז למדתי לפעם הבאה להזכיר לעצמי, כמה</div>Sat, 20 Feb 2016 21:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14648989http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14648989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14644739<div align="right" dir="rtl">אתמול שוב התגברתי על בינג'. ושוב זה היה אחד רציני. הייתי אתמול רוב היום מחוץ לבית, ואכלתי ממש מעט. הגעתי הביתה בערב רעבה, אבל למרות שהיו לי המון ולוצ בראש לאכול את כל המקרר, הצלחתי לאכול מנה אחת ודי. ואחרי שעתיים עוד מנה. אכלתי גם שני תפוחים, שלא היו בתכנון אבל לא נחשבים לבינג' בעיניי. גם היום היה לי התקף אכילה רציני. מהבוקר עד הערב אכלתי מעולה. מנה בארוחה. הייתי אמורה לצאת בערב וזה בסוף התבטל, אז בערב אכלתי קצת יותר ממה שתכננתי. קודם כל אכלתי יותר ממנה אחת. שנית אכלתי משהו שיגרום לי לכאב בטן. ואז, אחרי שאכלתי משהו שידעתי שיעשה לי רע, היה לי דחף רציני ללכת עם זה עד הסוף. ואז אמרתי לעצמי שאני בוחרת לא לעשות את זה. כבר נגעתי בזה, כבר כמעט הלכתי עם זה לגמרי. אבל ברגע האחרון החלטתי לאכול שני תפוחים במקום. אכלתי יותר ממה שרציתי? כן, לגמרי. אבל זה היה יכול להגמר בצורה כל כל הרבה יותר גרועה.. אז אני בכל זאת גאה בעצמי. כי הצלחתי, אפילו אם לא בצורה הכי מושלמת שאפשר. ככה זה, לאט לאט.. העיקר שיש שיפור. זה יהיה קל יותר עם הזמן, כל מה שצריך זה להתמיד. להתמיד ולהאמין בעצמי.</div>Thu, 18 Feb 2016 21:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14644739http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14644739http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14639652<div align="right" dir="rtl">אז אתמול הייתי במצב רוח אתגרי טיפה.. והחלטתי שאני בודקת את עצמי. אחרי שהצלחתי להתגבר על ההתקף אכילה הקטן שהיה לי, הבנתי שאני לא מצליחה לפרגן לעצמי כמו שצריך. אומרת תמיד משהו כמו "טוב זה היה התקף בקטנה.." או "זה לא באמת היה בינג' אמיתי אז היה קל להתגבר על זה בקלות" וכאלה.. אז רציתי לאתגר את עצמי במשהו יותר רציני, כדי שלא תהיה לי בריאה אלא לפרגן לעצמי. להאמין שאני מסוגלת לעשות את הכי קשה. אז הייתי חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה. אז אתמול אכלתי ארוחת בוקר בסביבות 10 ואז לא אכלתי כלום עד תשע. בלילה. כן, זה נשמע הכי קיצוני ולא בריא בעולם, וזה ממש לא משהו שאני שואפת אליו באופן כללי. אבל יש שתי סיבות ממש גדולות לבינג'ים בשבילי. הסיבה הכי גדולה היא אם אכלתי משהו שנחשב לא בריא או לא טוב לי. זה ממש גורם להתקפי אכילה רציניים. והשני זה להגיע הביתה ממש רעבה. עם הראשון אני לא יכולה ממש להתמודד כי כרגע מאוד קשה לי לאכול מבחירה אפילו פירור של אוכל שלא בריא לי. אבל לא לאכול זה קל לי, אחרי שנים של נסיון. אז הייתי חייבת לנסות את זה באופן חד פעמי. אז עבדתי עד שמונה וחצי, וכל היום אמרתי לעצמי שאני מסוגלת ל</div>Wed, 17 Feb 2016 14:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14639652http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14639652http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14636414<div align="right" dir="rtl">שכבתי היום במיטה, קראתי ספר. והיה קטע שדיבר על אוכל, וזה גרם לי להזכר במשהו שאני אוהבת לאכול שכמעט אף פעם אין בבית, ושדווקא אתמול אבא שלי קנה מלא כאלה בסופר והם נחים בדיוק עכשיו במגירה מחכים שואכל מהם. אתמול היה לי בינג' על זה, כי זה מהמאכלים האלה. אלה שגורמים לי להרגיש נורא, עם בחילות וכל הסיפור, ושלא הצלחתי לאכול מהם רק קצת עד עכשיו. ואז, כשכבר הייתי עם רגל אחת על הרצפה, חזרתי לשכב במיטה ואמרתי לעצמי "רגע, זה בינג'". למה? קודם כל, הבחירה באוכל הזה שעושה לי כל כך רע, שעדיין יש לי בחילה ממנו מאתמול. לא יכול להיות שאני רוצה את זה. שנית, אני לא רעבה. שלישית, לא בא לי רק חתיכה קטנה. אני יכולה לזהות את זה. אז זה בינג'. הלחץ הזה בחזה, התחושה שאני חייבת לעשות את זה, זה בינג'. או יותר נכון הדחף לבינג'. ואז כתבתי לי במחברת שהייתה בהישג יד- "זה דחף". כתבתי ליד זה את השעה, ואמרתי לעצמי שאני רוצה לבדוק כמה זמן לוקח לזה להעלם או כמה זמן לוקח לי לנסות לקום שוב מהמיטה בשביל לממש את הבינג'. ואז המשכתי לקרוא כרגיל. הייתה עוד פעם שנזכרתי בזה אז כתבתי שוב את השעה על הדף ואז חזרתי לקרוא. סתם שמתי לב, בלי</div>Tue, 16 Feb 2016 12:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14636414http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14636414http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14626629<div align="right" dir="rtl">קשה לי עם ימי הולדת, קשה לי המחשבה שאני גדלה בעוד שנה ועדיין מרגישה באותו המקום. אבל דווקא השנה, יחד עם העצבות שכבר באה לי אוטומטית, החלטתי לקבל את היום הזה באהבה. אולי לא השגתי את כל מה שרציתי, אבל אין ספק שהתפתחתי והשתפרתי משנה שעברה. אני בוגרת יותר, אופטימית יותר, חזקה יותר, פתוחה יותר לרעיונות, מרשה לעצמי לחוות את החיים ולא מפחדת כמו פעם. אז יש לי עדיין הפרעת אכילה. אז מה? זה לא המדד היחיד להתפתחות אישית. ואיכשהו היום הזה נתן לי מוטיבציה לשינוי. רגע של השראה. מאז ה14 יום הטובים שהיו לי עם האכילה נפלתי לדכאון וחוסר רצון להמשיך לנסות. לא משנה כמה אופטימית ניסיתי להיות, לא הייתה לי שום מוטיבציה. וזה נפל עלי. אני כבר לא מאמינה. אני לא מאמינה שאני מסוגלת בכלל להתמיד ולהיות בריאה. אני לא מאמינה שיש לי סיכוי לעשות שינוי. ואמונה זה פחות או יותר המפתח למוטיבציה, כי אם אין לי סיכוי מראש אז למה בכלל לנסות? אז קראתי בערך 7 מאמרים על אמונה ועל איך בכלל מתחילים להאמין שאפשר, אחרי שנכשלים כל כך הרבה פעמים בעבר. הטיפים הכי טובים שמצאתי הם אלה: 1. לכתוב כל יום בבוקר, ולפחות פעמיים נוספות במהלך</div>Fri, 12 Feb 2016 14:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Bingeating)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=860691&blogcode=14626629http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=860691&blog=14626629