אני, מכיניסטית, גאה!

מזל טוב, אחותי ילדה

כל השבוע חיכיתי לרגע שבו אצא מהמליאה ואקבל הודעה שהיא נכנסה לחדר יולדות- לא קרה. 

בכל פעם שהייתה לי הפסקה (גם הכי קצרה) רצתי לפלא ובדקתי אם יש חדש- ולא, אין. 

בקיצור, דווקא כשהייתי מוטשת אחרי 8 קמ ריצה במירוץ תנך תשח, כשיצאתי להפעיל תחנה אחרי 40 שעות עירנות, אחרי התקף היפוטרמיה קצר, ב6 בבוקר קיבלתי הודעה "היי פון, אנחנו בדרך לחדר יולדות, מזל טוב. אמא" 

כמעט התעלפתי

ולמה? כי לא ציפיתי, כי שכחתי מזה לגמרי. 

אז אם לקצר את התהליכים- אני דודה... אני כבר מעשנת "ווג" מנטה ומפעם לפעם מגדלת ציפורניים וצובעת אותן אדום, אז אפשר לומר שאני נכנסת לדמות. אני חושבת שיותר מוזר מזה שאני דודה- הוא שאבא= סבא. פאקינג סבא, הבן אדם בן 52 בקושי, מי הסכים לו להיות סבא? 

בדרך כלל המילה סבא גורמת לי לחשוב על זקנה, וכמה קרוב הסבא למוות, ועם כל זה שאחותי המקסימה ילדה מלאכית אני לא יכולה שלא לחשוב שאבא שלי זקן. אני יודעת שיש לו בעיות בלב ושהוא סובל מהתקפי דיכאון מדי פעם (והרי לכם גנטיקה) אבל הוא ממש לא מוכן ללכת, וגם אני לא מוכנה שילך. 

יכול להיות שזה הכל בראש, ושהוא בכלל לא חושב על זה ושיש לו עוד 40 שנים להעביר בכיף- אבל חבר'ה, הוא סבא. פאקינג סבא. 

סבא אמור להיות זקן כזה שבקושי הולך, שמוצמד אליו פיליפיני, שצריך עזרה בלקום מהכיסא, אחד כזה שמפנים לו מקום גם אם כל המקומות האחרים ריקים, כזה שיש לו רשימה מפה ועד טימבקטו שמונה דברים שאסור לו לאכול, כזה שיש לו מחלות לב ונמצא אצל הרופא כל שני וחמישי כמו חוג, פנסיונר.

זה לא אבא שלי.