אז.
מההתחלה אני כותבת.
מראשית בריאתי.
הבלוג הזה, בשבילי, הוא כמו חבר שאני מנצלת באופן עיקבי ביותר בשביל לפרוק אצלו את כל הרע שלי, ולפעמים גם את הטוב,
ואף פעם לא מקשיבה לו.
הלוואי שהיית יכול לדבר איתי קצת, בלוג יקר שלי.
שהיו לך גם אצבעות והיית מקליד לי תשובות נהדרות לכל השאלות שאני שואלת אותך.
אבל בעצם, אני סתם.
כותבת פה לעצמי.
שזה ממש לא סתם, כי מזמן לא עשיתי את זה.
זה מקל.
ממש קניתי מקלדת במיוחד בשביל זה. כי הרגשתי, ממש הרגשתי את זה בגוף, שאני מתפוצצת.
קורה לי לפעמים, עכשיו כבר פחות, שאני בוכה בלילה, ומרגישה שמשהו מנסה לצאת ממני.
מין דיבוק כזה.
אני מרגישה שאני רועדת מהחזה, שכל הגוף שלי זז לפי החיה שבתוכי, שנמסה להתפרץ ממני.
וזה נורא
הנשימה שלי נעלמת, והדמעות זולגות מהחריצים שבשולי העיינים שלי.
כשרק נפרדנו, הייתי שבוע שלם במצב הזה.
הרגשתי שמשהו מכרסם בי.
לבפנים ולבחוץ, פשוט הורג אותי מבפנים.
עכשיו.. עכשיו זה כבר לא קורה.
אולי רק לפני מחזור כשאני נהיית רגשנית מדי.
אישה טיפוסית, מה לעשות..
אז הבלוג הזה, על כל פניו, קיים כבר 8 שנים.
נמחק כמה פעמים כי התגלה ע"י גורמים עויינים למינהם, אבל תמיד היה.
כי תמיד הייתי צריכה לכתוב.
ולא לעצמי.
תמיד הייתי צריכה להרגיש שמישהו, איפשהו, מתישהו, קורא את מה שאני חושבת.
ושאולי, איפשהו, המישהו הזה, מתישהו, ירגיש כמוני.
ואז אולי.
אני ארגיש בסדר.
טוב זה לא קרה עד היום.
אבל עוד נטועה בי התקווה.
סלחו לי שאני מאריכה בדבריי, פשוט מזמן לא כתבתי, והתגעגעתי לשמוע את התקתוקים של המקלדת שבסניכרון מושלם עם קצב המחשבות שלי.
האושר שלי.
מאז שאני זוכרת,
או לפחות, מאז שהייתה בי איזושהי משיכה מינית או נפשית למישהו/י, היה תלוי במישהו אחר.
רוב הזמן, אם לא תמיד, הוא היה תלוי במושא האהבה הנוכחי שלי.
אני ובת זוגתי נפרדנו לפני ארבעה חודשים נגיד, עם סאגה קטנה באמצע של סיוט נוראי, ששיחזר בעצם את המערכת יחסים שלנו.
ומאז.
אני מרגישה ששריר האהבה נתפס לי.
שאני לא מסוגלת כבר, להרגיש משהו שמתקרב לשם.
שכואב לי רק מלחשוב על זה.
שלא בא לי.
שאני לא מסוגלת.
שאני לא יכולה.
וזה חבל לי. כי אני כן רוצה.
אולי אני קצת סותרת את עצמי, אבל זה הגיוני לי.
אני רוצה שוב פעם לאהוב.
ובאותה נשימה שאמרתי שאני רוצה ולא יכולה, אני גם אומרת שאני לא.
כי אני רוצה שהאושר שלי יהיה תלוי בי ובעצמי.
שכשרע בחוץ, כשהעולם סוער וגועש, אני אדע שיש לי אותי.
שאני לא צריכה לסמוך על מישהי אחרת שתעשה לי טוב.
כי אי אפשר.
פשוט אי אפשר לסמוך.
כי זה תמיד יאכזב.
מאז שנפרדנו, אני ריקה.
אולי לא במאה אחוז, כי בכל זאת יש לי שם ועבודה, ותפקיד בצבא,
ומשפחה וממש מעט חברים,
אבל 80 אחוז ממני התרוקנו.
וזה כל כך גרוע, שאני אפילו לא יכולה להסביר את זה במילים.
ומה שיותר גרוע, זה שאני לא יודעת איך למלא.
איך להתמלא.
כי תמיד זה היה המישהו הזה.
או המישהי.
שגרמו לי להרגיש מלאה.
שיש מטרה
שאני בסדר.
ונמאס לי.
אני רוצה למצוא מטרה משלי.
מטרה נעלה וטובה
שתמלא אותי ב1000 אחוז
כינוי:
הכל מהכל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
