האהוב שלי התחיל לגמגם, וגם למצמץ בעיניים.

בהתחלה חשבתי שהוא מגמגם בכוונה, כי זה מוצא חן בעיניו, או כדי למשוך תשומת לב.

כמובן שלא אמרתי כלום.

לאחר כמה ימים, הוא ניסה להגיד לי משהו, וגמגם, וגמגם. ובסוף התעצבן, הצביע על הפה שלו עם האצבע הקטנה שלו ואמר "אוף! זה מדבר סתם!".

הייתי המומה.

מכמה דברים.

ראשית, הוא לא מגמגם בכוונה.

בנוסף, מי יכול להיות כל כך מדוייק? בטח שלא אני.

הוא הצביע על הפה שלו, בתסכול גדול, והצליח להגיד בצורה כל כך ברורה "זה מדבר סתם!". לא רק ברורה מבחינת ההיגוי. הוא הצליח להעביר את התחושה, את הייאוש, את התסכול.

הלב נצבט, אבל חייכתי, הנחתי את ידי על כתפו הקטנה, ואמרתי לו, "אני מבינה אותך. אני מבינה מה אתה אומר." 

הוא חייך בהקלה והמשיך לדבר.

זה קרה עוד פעמיים מאז, שעצר את הדיבור שלו, ודיבר על הפה שלו, ועל זה שהוא לא מצליח לדבר.

למזלי, יש לי סבלנות רבה, ואני מסבירה לו שיש לי זמן, ושאני מבינה את מה שהוא מנסה להגיד.

ותמיד בסוף הוא מצליח.

אנחנו אמורים לחזור ממש בקרוב אל קלינאית התקשורת. ובאופן כללי אני לא מודאגת מהגמגום כרגע.

לגבי המצמוץ, יכול להיות שזה קשור לצניחת העפעף, אבל אני, את הניתוח, מבטלת.

שבוע טוב :-)