Different Me

לפעמיים אני תוהה אם אעלם האם יבחינו בכך?

יש אנשים שאני יודעת שכן, שכשאני מסתגרת לתוך עצמי הם ישר יודעים ישר מבחינים, אבל יש אנשים שאני לא בטוחה.

אם חלקים בי לאט לאט יעלמו האם ישימו לב?

גם בזה אני לא בטוחה שכן בתקופה האחרונה חלקים בי באים והולכים בקלות כאילו לא היו וחוזרים כאילו היו שם כבר שנים

לפעמיים אני רוצה, רוצה להעלם לראות למי אכפת ולמי לא אבל הפחד מהידיעה שאנשים שאכפת לי מהם לא ישימו לב, הפחד הזה הוא משתק שכן לאחרונה אני מרגישה לבד, אז אם אני פה ואני לבד מה יהיה אם אעלם? האם אפסיק להיות לבד? לצערי אני לא בטוחה לגבי התשובה.

לפחות לעת עתה אני מנסה לאמץ את הלבד, מנסה לאמץ את עצמי להיות אני ולא אחרת, שכן להשתנות בתקופה כזאת בודדה בשביל לא להיות לבד זה פשוט, אבל להיות עצמי כשאני כל כך בודדה זה החלק הקשה.

וזה בסדר אני יודעת שזה המצב ואני מקבלת אותו, אבל לפחות בלבד הזה אני יכולה להחליט מי רואה בי מה, מי רואה איזו מסכה, ולאט לאט בלבד הזה אני מבינה שאת המסכות יש תמיד להשאיר, רק כל פעם להחליף מסכה כי לא לכולם אוכל להציג את אותה מסכה.

לחלק אצטרף להציג מסכה מחייכת ושמחה, לחלק אחר מסכה כואבת, אפילו לחלק מסכה אפלה שכן זה מה שמשך אותם אליי מלכתחילה.

כל אחד יראה את המסכה שמתאימה לו כי בתקופה כזאת לבד אני יודעת שהבדידות שלי היא שלי בלבד וכרגע לא אוכל לחלוק אותה עם איש 

למה כשאני צריכה אהבה אני לא מקבלת אותה?

מה כבר ביקשתי חיבוק? ניגוב של דמעה של הכל יהיה בסדר?

רק חיבוק קטן לטבוע בתוכו לא הרבה אני יודעת.

למה כשאני בוכה זה כאילו סוף העולם קרה, אקט של ילדה קטנה כי ילדות גדולות לא בוכות,
למה לי אסור לבכות? למה כשאני בוכה במקום לקבל חיבוק אני שומעת צעקות ולא מהסוג הטוב, צעקות של עצבים שאני לא יודעת להתמודד,

ומה אם זאת דרכי להתמודד?

למה לכולם מותר להשתחרר ולי לא? למה אני תמיד צריכה לקחת אחראיות על כולם?

ופעם שאלו אותי למה נראה כאילו עול העולם על כתפי אולי זה כי אני באמת מרגישה שאם רק לרגע יתפרק כך גם עולמי,

אם ארשה לעצמי ליפול הכל יפול איתי.

ומה כבר ביקשתי קצת אהבה, חיבוק להזיל דמעה שלאחריה לא תגיע שום צעקה, להרגיש ילדה קטנה רק לרגע כי ילדות קטנות לא נושאות על כתיפהן את עול העולם.

מה כבר ביקשתי? רק קצת אהבה