סיכום החיים עד כה

מותק אתה אצלי בראש.

כבר די הרבה זמן

העיינים שלך ביקשו ממני להישאר

אבל גם הן יודעות שזה לא אפשרי

ובגלל זה היה לי חשוב שתדע שאני מצטערת.

אתה חייב להבין שלהיכנס איתי לקשר זה תסבוך.

זה תסבוך שאתה לא צריך בחיים שלך.

אהובי הלוואי וזה היה פשוט אבל אי אפשר..

אני מבינה למה אתם מוצאים בי עניין

ואני גם מבינה למה אתם עוזבים כל כך מהר.

אני לא מישהי שאתם רוצים להיות איתה

תאמינו לי וככל שתבינו את זה יותר מהר ככה מספר הנפגעים יירד.

אתה רואה, בגלל זה אני ככה קרה, נותנת להתקרב אבל אף פעם לא מספיק בשביל לתת הזדמנות למשהו אמיתי לקרות.

נותנת תחושה שגורמת לכם לפתח תקוות ואז כשאתם לוקחים צעד קדימה אני משתפנת ובוחרת אחורה.

אתה מבין אהובי, בגלל זה לוקח לי הרבה זמן לענות, בגלל זה תירצתי תירוצים למה אי אפשר להיפגש היום ולמה זה לא רעיון טוב שאני יישאר לישון או שאני אכיר לך את ההורים.

בגלל זה היינו סגורים בחדר, בגלל זה לא הראיתי לך כמה אני גאה להיות שלך. הסתרתי ממך את כל מה שמשך אותך כל כך, את כל מה ששמת לב אליו ישר בהתחלה ובגלל זה הגענו למצב הזה.

כי מרחוק אני באמת נראית אחת שהיה לך נחמד לשבת ולפתח איתה שיחה, אחת שתתמוך, אחת שתהיה גאה להכיר להורים.

אתה מבין אהובי? אתה חושב שיש בי שני צדדים אבל יש בי צד אחד, הצד שכולם מכירים, הצד שגרם לך לשאול לשמי, הצד שגרם לך להשיג את המספר שלי. זה, זה הצד האמיתי.

הוא פשוט חלש מידי בשביל לעמוד בהרס ההעצמי שלי והלוואי שהוא לא אבל הוא כן.

אז אתה מבין אהובי למה הייתי כל כך שקטה. 

למה נתתי לך לקדם את הקשר בזמן שאני הייתי עסוקה בדברים האחרים והלא חשובים שלי.

אהובי, הלוואי והייתי יכולה לומר לך את כל הדברים האלו, אבל כמו תמיד אני אוזרת אומץ מאוחר מידי. אולי אם הפחד לא היה קיים בי, הייתי מצליחה להסביר לך ואז אולי לעתיד שלנו היה עוד סיכוי.
אבל בינינו, זה ממזמן כבר לא משנה. עברת הלאה, האמת היא שדאגת בצורה מאוד ברורה ומאוד קרה להראות לי שהמשכת כבר.
באסה, היו כל כך הרבה דברים שהיית צריך לשמוע. דברים שהיית צריך לדעת. אם רק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור אז הייתי חוזרת לאותו יום שישבנו שנינו במחששה שמאחורי החדר אוכל. והייתי עוצרת את זה שם ומתרצת משהו שיגרום לך לחשוב שאני בכלל לא מעוניינת בך.
לפעמים אני חושבת שהיה עדיף אם זה לא היה קורה בכלל. כל היחסים בינינו היו כל כך מטופשים שבאמת לא היה טעם.
עכשיו אני מבינה שיש בי חרטה, אבל זה האגו מדבר.

אתה יצאת אפס גמור 3 ימים לפני שנפרדנו. פשוט יצאת אפס וזה משנה את כל העניין. רגע אחד איתך וזה מה שהספיק בשביל לבטל הכל.
ואת זה
אני בחיים לא אשכח. 

 אני שונאת פסיכולוגים.
שונאת אנשים שהולכים לפסיכולגים,
שונאת אנשים שמייצעים לאנשים אחרים ללכת לפסיכולוגים.
שונאת פסיכולוגים שמפנים אותך לפסיכולוגים אחרים.
ושונאת הורים שלוקחים את הילדים שלהם לפסיכולוגים. 

הם חושבים שהם יודעים עלייך הכל, אבל בסוף,
מה שקורה זה שהם אומרים לך דברים על עצמך שאתה כבר יודע
או שהם חושבים שהם יודעים מה עובר עלייך,
אבל לא,
ואז הם לוקחים 400 שקל לשעה כאילו שהם הצילו לך את החיים, 
אבל לא. 

היא די עזרה לי בסופו של דבר, היא גרמה לי להבין את הדברים בצורה קצת יותר מובנת.
עזרה לי להבין שבסופו של דבר אני לא היחידה בעולם שזה קרה לה.
השאלה היא איך עוצרים את זה?
אבל יותר חשוב, איך אני עוברת הלאה מאותו ערב?

אף אחד לא מבין מה קרה לי.
כול החברים אומרים שאני מתנהגת לא כמוני,
אומרים שאני נראית מפורקת יותר מתמיד.
הם רוצים לעזור אבל כששואלים אותי אם הכל בסדר, זה לרוב רק מחמיר את המצב.

מאז שזה קרה אני לא נרדמת בלילה.
הוא נכנס לי לחלומות וזה מעיר אותי.
 הוא עשה את זה בטעות, חשב שאני מישהי אחרת.
אני מאמינה לו. הוא בחור טוב, הוא בחיים לא יעשה דבר כזה בכוונה.
היינו חברים ממש טובים ואני סמכתי עליו.
לפעמים אני מתגעגעת אליו ואז תוקפת אותי בחילה נוראית.

איך אני עוברת את זה?