אני בן אדם שמתחרט, עושה ומתחרט.
כל כך הרבה שהיקום מותש ממני. אני אף פעם לא נשארת שלמה עם הבחירות שלי.
זה או שיש לי פיצול אישיות, או שאני סתם עושה המון טעויות תמיד.
אבל יאמר לזכותי, דבר אחד שכן צלחתי בו בתקופה הנוכחית הוא ההכרה.
ההכרה בעצמי, ההכרה בסביבה שלי, ההכרה מי אני רוצה להיות ומי אני רוצה שיהיה לצידי.
לא ציינתי, אבל אני מוקפת תמיד, אפילו לא משנה במה ובמי, אני בן אדם שתמיד מוקף.
אולי כאן מתחילה הבעיה.
אני תמיד מוקפת.
אבל ההקפה לא מספקת, בסופו של יום כולם הם רק היקף, הם רק מקיפים אותי, אבל לא ממלאים אותי. היקף כהיקף - הוא רק היקף. הוא לא שטח, גם לא כל האנשים שסביבי, הם לא ממלאים.
הם לא ממלאים את החסר, הם לא ממלאים לצמיתות, רק מקיפים לזמן מה.
וזה לא מספק, פשוט לא.
זה בערך מה שהיית עבורי, היית מקיף אותי, היית שם הרבה פעמים.
את האמת שהיית גם השטח לעיתים, היית ממלא אותי המון, אבל עכשיו זה פסק.
אני לא מרגישה יותר מלאה בזכותך, יש פעמים שאני מרגישה שאתה כל כך ריקני, שזה פשוט מדבק. אני מרגישה לפתע גם.
אז אני אומרת די, אני אומרת לא.
זה לא "לא" של רגע, וגם לא של תקופה מסוימת שתגמר מתישהוא,
זה "לא", סופי ומוחלט.
אני לא אומרת "לא" לקשר שלנו חלילה, אלא "לא" להרגשה הזאת.
"לא לריקנות".
"לא" לתת לזה להדביק אותי, "לא" לתת לדברים בנלאים לחדור אליי,
"לא" לתת לאנשים מלנכולים להשפיע עליי.
אני רוצה יותר, אני שווה יותר, מגיע לי ולכולכם מישהו שיוכיח את עצמו,
מישהו שילחם עלינו.
מישהו שלא יכיר את המושג "לא". חוץ מה"לא" שאני רוצה כל כך הרבה זמן לשמוע,
"לא" שבמילים אחרות אומר:
לא! אני "לא" מוותר עלייך".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היוצרת המלנכולית