זה כבר מתוך צורך.

אלה אמרה לי שהיה לה נורא מוזר, שנה אחרי שעזבתי, לראות אנשים שלא מסתכלים לצדדים

ושברגע שהם מסיימים את החובה שלהם לעצמם אין להם שוב רגש חובה לאנשים אחרים

ושהיה לה מאוד קשה לקבל את זה.

זאת אומרת, לקבל את זה אחריי.

האמת היא שלא היה לי מושג שהיא הרגישה ככה.

גם כשעוד הייתי שם, ידעתי שהיא מעריכה את זה אבל לא עד כדי כך.

חשבתי שפשוט הקלתי עליה וזה הכל, אבל מסתבר שזה ממש נגע בה.

היא אמרה שממש סחבתי את כל הכיתה על הגב שלי.

ככה היא אמרה את זה

וזה הרגיש טוב, משום מה, כאילו היא החזירה לי את מה שחיפשתי במשך די הרבה זמן

ייעוד

או שליחות או איך שלא תקראו לזה.

וסוף סוף הבנתי שזה גם מה שאני עושה במסגרת הנוכחית שלי.

אז הנה, אני משמעותית גם היום ולא רק אז.

באותו שבוע אמא הודיעה שהם החליטו לנסוע לחופשה ולהשאיר אותנו בבית.

הם באמת זקוקים לזה, והשתדלתי להראות פנים מחייכות כי אני יודעת שלאמא שלי גם ככה קשה לעזוב אותנו למשך יותר משבוע (אחי לעומת זאת לא ריחם עליה כל כך).

היא אמרה שהיא דווקא רצתה שנצטרף אבל לא יהיה לילדים מה לעשות שם כי זה יותר מקום טיפולי מאשר חווייתי (מה שלא עצר את אחי מלהתמרמר על תחושות הקיפוח שלו אבל לא זו הנקודה). ואז היא אמרה "ידעתי שאפשר לסמוך עלייך".

וגם זה הרגיש נהדר, אחד אחרי השני.

בכלל היה כל כך כיף לפגוש את אלה שוב אחרי שנתיים כל כך אינטסיביות שבהן אמנם חשבתי עליה מדי פעם ורציתי נורא לבוא לבקר אבל אף פעם לא יצא. השעות תמיד התנגשו ואולי פשוט לא היה לי תירוץ מספיק טוב להתגבר על הפחד ולפתוח את הדלת חזרה.

הקצבתי לנו פחות משעה כי הייתי חייבת לחזור ובסוף ישבתי איתה יותר משעתיים פשוט כי נהניתי לפגוש אותה ולשמוע אותה מדברת על מה שמפריע לה ומה שהיא אוהבת ואיך הכל השתנה במקום הזה, שעדיין שמורה עבורו פינה חמה בלב שלי. נזכרתי כמה היה לי טוב שם, אחד המקומות היחידים שבהם באמת הרגשתי שייכת, בכל רמ"ח איברי, גם לאג'נדה שלהם וגם לאנשים עצמם, כמו שהם. המפגשים האלה פותחים אותך לכל כך הרבה דברים, ולמרות כל הקושי, הייתי חוזרת לשם עכשיו בכיף. עם כל החבר'ה כמובן.

זה מצחיק כי זו הפעם היחידה שהרגשתי שאני חלק מקבוצה מגובשת.

זו מילה שעד אז הייתה זרה לי.

היא שאלה אם אני עדיין בקשר אם מישהו מהם, ועניתי לה שכמעט ולא.

סיפרתי לה בקצרה על הפיצוץ שהיה בין שתי החברות הכי קרובות שלי, מה שגרם להן להתרחק גם ממני אבל בעיקר אחת מהשניה, ואיך יצא כאילו אני בחרתי צד כשבעצם הייתי כלואה בתווך בין שתיהן. ותוך כדי שאני מספרת לה אני מרגישה שוב את הכאב הזה, והפעם בעוצמה כל כך גדולה שעולות לי דמעות בעיניים. כי המקום הזה כל כך מזכיר לי אותה, שהייתה חברה שלי, גם אם לא הסכמנו על הכל עדיין היינו ביחד בטוב וברע. 

אני לא יודעת אם אלה ראתה את הדמעות אבל היא אמרה לי שהייתה לה גם חברה טובה מאוד שבתקופת הצבא התנתק הקשר ביניהן, אבל ממש נותק. אחר כך, בתקופת הלימודים, זה פשוט חזר. מעצמו. היא אמרה שחברות אמיתית תחזור אליך לא משנה מה קורה באמצע, ושצריך לתת לזה זמן. "אני רואה שקשה לך עם זה", היא אמרה, "ובגלל זה אני מספרת לך."

בקיצור, הכל יהיה בסדר.

וגם אם זה ספציפית לא יסתדר, תמיד יש אנשים חדשים.

(ככה לפחות אני מעודדת את עצמי. למרות שזה לא ממש עבד בשנתיים האחרונות)