שאני לא לידך הפעם
או שאולי כבר התרגלת?
השארת לי נעליים גדולות מידי, במיוחד עכשיו,
והן נופלות ממני כל הזמן
ואני לא עומדת בכובד משקלן
אתמול היה לי יום הולדת עשרים
זה כל כך הזוי,
אני פשוט לא מתאימה למשבצת הזאת
(והאמת היא שגם את לא)
בחול המועד מבטיחה שאעשה סדר במגירה ההיא עם כל השטויות והסיפורים
עם דלת סגורה כדי שלא יפריעו המבטים
אולי למשך כמה רגעים אצליח לא להיזכר בך
למרות שכל המקום הזה עדיין נודף ממך אז זה נידון לכישלון
מפחיד אותי המקום שאליו הגעתי
אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד, כי אלו שאני רוצה לדבר איתם מסרבים להיפתח בפניי
ואלו שנפתחים בפניי מפחידים אותי, כי אני לא רוצה לפגוע ולא רוצה להיפגע
והחשש הזה גורם לי כמובן להירתע
זה הפך למין מנטרה כזו, "אסור להיקשר לאנשים חדשים".
(גם אם יש לך איתם עוד כמה חודשים טובים)
פתאום שמתי לב שכל החברות שלי מכניסות אותי לדיכאון ואף אחת מהן לא מאושרת באמת
זה היה ככה גם בבית הספר ומסתבר שגם עכשיו
הן לא מבינות שאין לי באמת כוחות לעודד אותן. אין לי.
וכשאני מנסה בכל זאת, זה בסך הכל העמדת פנים.
אני רוצה שיהיה לידי מישהו מאושר שאני אדבק בשמחת החיים שלו ולא אצטרך להיאבק בדמעות כל הזמן.
גם כשאהיה לבד אוכל להיזכר בו ולחייך
נמאס לי להגיע למצבים האלה שבהם אני נתלית בדמויות דמיוניות בשביל להזריק לעצמי שמחה
במקום שיהיו שם אנשים נורמליים, ממשיים, שירימו אותי במקום שאני ארים אותם כל הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
