יש לי המון חברות רווקות (דוברות פולנית שוטפת...) , כלומר היו לי פעם המון חברות רווקות. עכשיו הן נעלמו, הן בקושי מתקשרות אלי או מזמינות אותי לכל מיני מפגשים.

יש קטע כזה שאחרי שאת מתחתנת ויולדת מפסיקים להזמין אותך לכל מיני מקומות, התירוץ הרשמי הוא ש"בטח אין לך זמן" אבל בתכלס האמת המרה היא שלפעמים פשוט לא רוצים את חברתך. גם ככה אי אפשר לקטר איתך על דייטים כושלים ובטח שאי אפשר להתבכיין איתך על כמה שהגברים של היום דפוקים. בקיצר, מה את שווה?

האמת, זה די מדכא, חשבתי שיש בי יותר, חשבתי שאני יותר מעניינת ושאפשר לדבר איתי על עוד דברים חוץ מאיזה דושים יש היום בעולם. כנראה שאני לא

רוצה רק להגיד לכן, שנכון, זה באמת קשה, והאמת לפעמים זה חרא להיות רווקה מעל גיל 30.

אבל אם תחשבו על הצד השני, להיות בחברה שכולן רווקות ולהגיש גייס חמישי זה גם לא בדיוק תענוג. אין  "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", החיים מורכבים וכל אחת סוחבת משהו על הגב. אחת כבר מתה להתחתן, השניה עם בעיות כלכליות, השלישית עם ילד בעייתי וכו'.

אז לכל דוברות הפולנית שפת אם.. אני לא חושבת שאני צריכה להתנצל שטוב לי ומי שלא רוצה אותי בחיים שלה עם חיוך, אז לא צריך.