אני יושבת פה בסלון אחרי שהילדים הלכו לישון. הבית הפוךךךך הרצפה מלאה בצעצועים והכיור מלא בכלים.

הפעם זה לא הולך להיות קטע מצחיק..

איך זה שהחיים משתנים לך, ככה בבת אחת. לפני דקה הייתי בת 15 והסתובבתי אצל חברות כל היום. בלי שעניין אותי כסף או אוטו חדש או דירה או איזה טייטל יש לתפקיד שלי בעבודה.

מתי כל זה השתנה?

איך הפכתי לטיפוס הרציני הזה? (טוב אולי רציני זו לא בדיוק המילה אבל אתם יודעים למה התכוונתי..)

עם האחריות באה הרצינות  

לא הייתי רוצה לחזור להיות בת 15 ואפילו לא 25 אבל כן בא לי לשמור על הפשטות הזו ופשוט לחיות את החיים עם פחות אגו והלמי יש יותר גדול הזה ובלי כל הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי הזנב של עצמי.

סתם להיות אני: לאהוב, לצחוק, לחוות, להרגיש.

פשוט להיות 

פעם קראתי שהחופש האמיתי זה לא להיות אינדיווידואל אלא פשוט להעלם בהמון.

יש בזה משהו