קורה לך שאת עפה על בעלך בצעקות כשאת יודעת בלב שממש אבל ממש זו לא אשמתו?

זה בכלל לא קשור אליו.

לי זה קורה ושנינו יודעים את זה.

זה הולך ככה: 

הוא: הי ממי מה קורה?

אני:בסדר..

הוא: אז למה הפרצוף הזה, קרה משהו בעבודה, עם הילדים?

אני: כי אתה מעצבן אותי, למה לא הורדת זבל/ נתת לילדים ויטמינים/ הדלקת לי דוד/ קנית את מה שרציתי בסופר וכו' וכו'

הוא: וואי ממי אני מה זה מצטער, לא בכוונה.. רוצה לראות זגורי אימפריה?

אני: לאאאא, (בצרחות) אתה לא מבין זה מה זה חשוב לי, בכלל לא אכפת לך, איזה בנאדם... אין לך אחריות? אתה פשוט לא נורמלי!!!

הוא: ???

אני (בהיסטריה, היסטריה, היסטריה): אי אפשר לסמוך עלייך, כזה חוסר אחריות לא ראיתי

הוא:??

אני (לאחר הבנה שאין לי שותף לויכוח מוציאה את נשק יום הדין, העלאת ריבים מהארכיון) : ומה עם מה שהיה שבוע שעבר??  שחיכיתי שתאסוף אותי ואיחרת ב10 דקות?

הוא: איזה 10 דקות?? הגעתי בזמן, מה את ממציאה עכשיו? מה, בא לך לפרוק עצבים!!!?

אני (הווו, סוף סוף אפשר לריב, יששש) איזה בזמן, אתה כל הזמן מאחר ואני כל הזמן לבד עם הילדים!! יותר חשוב לך העבודה מהבית, תתחיל להרגיע עם האיחורים שלך

הוא: יאללה, גם כן את מה את עפה עלי עכשיו!!

אני (עכשיו זה הזמן להזכיר עוד מקרים כדי לבסס את טענותיי) ומה עם הפעם הזאת שייבשת אותי איזה 40 דקות כשחיכיתי לך על הכביש ? אהה? שירד מבול. (ועוד הגזמה) ולא היה לי מעיל (ועוד אחת) ואני עם 38 חום?? את זה אתה לא זוכר..!!

הוא: מה. מתי זה היה

 אני: עכשיו לא מזמן..

הוא: מתי?

אני: 2006!!

הוא: מה? בכלל לא הכרתי אותך ב 2006 !!!

אני (שיט הלך לי הקייס) טוב לא משנה אני אסלח לך הפעם שלא יחזור על עצמו, יאללה שים זגורי

אח, זה היה טוב!!! אין כמו לפרוק עצבים