Makeshift boat - סיפור בהמשכים

<לפרק השמיני

שימו לב, פרק ארוך יחסית מולכם! חחח שתהיה קריאה נעימה ^_^

פרק תשיעי

הסטתי את הווילונות שהתנופפו סביב החלון לצד אחד ונשכבתי על המיטה. דרך החלון התבוננתי בעננים שעיטרו את השמיים בכל מיני גוונים. בידי הימנית החזקתי הדפס של התמונה ואת ידי השמאלי הנחתי מתחת לראשי על הכרית. הרמתי מולי את ההדפס שהטיל עלי צל כנגד האור מהחלון. איך זה הגיוני שאפילו אמא שלי זרה לי ואילו את הנער הזה אני בטוחה שפגשתי כבר? תהיתי מי הנער הזה בשביל קנדל, מה הם עשו ביחד באותה מסיבה של שישי בערב ולמה דווקא ביום למחרת היא מתה. ומכל זה הייתה שאלה שהטרידה אותי עוד מההתחלה, למה קנדל מתה? כלומר, איך? מה גרם לה לנטוש הכול? הרופא שהיה אחראי עלי בשבועות הראשונים אמר שאלו לא תסמינים של אמנזיה. הרופאה שהייתה אחראית עלי בתקופה האחרונה אמרה שזה לא אלצהיימר. אז מה זה? זה יקרה שוב? האם גם אלודי עומדת למות?

הרגשתי איך השאלות שלי לא מקבלות תשובה הגיונית ומספקת, ובכך הופכות לדאגות וחששות שמאיימות לאכול אותי מבפנים. "קנדל?" שמעתי דפיקה בדלת. לא עניתי. "קנדל?" שוב דפיקה, אמא ניסתה לפתוח את הדלת אך מצאה אותה נעולה.

"אני מנסה לישון." אמרתי בקוצר רוח.

"טוב... אני אחזור להעיר אותך לארוחת הערב."

"בסדר." השבתי.

לא שיקרתי כשאמרתי שאני רוצה לישון, באמת רציתי, הייתי עייפה אחרי כל הנסיעה הארוכה מבית-החולים. הייתי עייפה מכל החודשיים האחרונים. אבל ידעתי שאי לא אצליח להירדם, לא עכשיו, בכל אופן.

קמתי מהמיטה והתיישבתי שוב על הכיסא השחור, עברתי על עוד כמה תמונות מהמשתמש של קנדל ברשת החברתית. החברה האדמונית שלה הופיעה עם קנדל ברוב התמונות והיא לא הייתה רק אדמונית. היה לה גם שיער בלונדיני, שחור, וורוד, שחור עם אדום בקצוות, עם פסים כחולים וירוקים ועוד כל מיני שילובים שלא יצא לי לראות לפני כן. גם זאת שהקרינה המון ביטחון, החברה עם השיער הטבעי, הופיעה לא מעט. ברוב התמונות שבהן הטבעית הצטלמה בהן, היא עמדה במרכז, גונבת את כל ההצגה ומפנה את תשומת הלב אליה. אחרי הטבעית צולמה הרבה עם קנדל עוד חברה שלא ראיתי בתמונה הראשונה. החברה הזו הייתה עם שיער חום והמון נמשים על הלחיים והאף. היה לה גשר בשיניים והיא נראתה ביישנית מהאחרות. הגעתי למסקנה שאותה לא אכפת לי לפגוש, הייתה לי תחושה שהיא אדם טוב לשיחה, כזה שמסביר את הדברים מבלי לסבך אותם יותר מידי, כמו אנה-בל. לגבי הבנות האחרות, לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לראות אותן. משהו בשתיהן הפחיד אותי.

לקנדל לא היו רק חברות, היו לה גם לא מעט ידידים. זיהיתי בכמה מהתמונות את הנער המוזר שנכנס למכונית כשאימא הלכה לקנות כמה דברים במכולת. קנדל הסתכלה עליו וחיבקה אותו כאילו הוא אחיה הקטן. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל מאין ניצוץ של דאגה ואחריות היה בעיניה כשצולמה לידו. והוא נראה כל-כך מאושר, עד שרציתי להיות שם גם אני, למרבה האירוניה, ולחבק אותו גם.

היה גם נער אחד שהיה בהמון תמונות. הוא היה גבוה קצת מקנדל, ממני. שיערו היה חום בהיר, כמעט בלונדיני, והיה לו חיוך שחשף שיניים ישרות ולבנות - פשוט מושלם. הוא תמיד חיבק את קנדל קרוב אליו ולפעמים גם נשק לה על הלחי או על המצח. אבל משהו בו הפריע לי, הוא נראה קצת מזויף. הוא חייך, אבל העיניים שלו הראו משהו אחר.

"קנדל! קומי מהר!" הצעקות של אמא שלי העירו אותי, היא דפקה על הדלת בחוזקה.

"מה?" נאנחתי והתמחתי. הרגשתי שאני ישנה על מקום נעים ורך, שמיכת פוך איכותית כיסתה את כולי ומנעה ממני לקום כל חצי שעה מהקור, כמו שהייתי רגילה. פקחתי את עיניי ולקח לי זמן להבין שאני לא נמצאת בבית-החולים. החדר שלי הואר באור עדין מהחלון, השעון על שולחן הכתיבה הראה כי השעה היא שש וחצי בבוקר.

"קומי, את צריכה ללכת לבית הספר!" אמא צעקה שוב. קמתי מהמיטה וצעדתי בעייפות אל הדלת. סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת קצת.

"למה לא הערת אותי לארוחת הערב?" שאלתי אותה בטון עייף וחלש ואז פלטתי פיהוק גדול.

"ניסיתי, אבל לא קמת." היא נראתה כועסת.

"אה... טוב." בחיי, כמה שהייתי עייפה. גירדתי את המצח כי כמה שיערות נחתו עליו בצורה מעצבנת.

"מה זה הפרצוף הזה?" אמא שאלה אותי אחרי כמה שניות, לא ידעתי מה לענות לה. "לכי להתארגן! אל תבהי בי ככה סתם!" אז מסתבר שהשאלה שלה הייתה רטורית.

"טוב." אמרתי ונשארתי לעמוד שם. אמא הסתובבה מהר והלכה ישר אל הסלון. ראיתי חלק של הסלון מהחדר, מקצה המסדרון. היה שם עמוד מנורה מעוצב בפוסט-מודרניות עדינה. לבסוף נזכרתי שאני צריכה לסגור את הדלת ולנעול אותה שוב. הלכתי אל השירותים וצחצחתי את השיניים שלי עד שהרגשתי ערנית יותר. הלכתי אל חדר-הארונות בהתלהבות, כל-כך נהניתי מהידיעה שכל הבגדים של קנדל הם שלי. בחרתי לעצמי סקיני-ג'ינס וורוד וחולצה קצרה בפסים של שחור ולבן. מעל החולצה שמתי ג'קט שחור של נבחרת ספורט כלשהי. הרגשתי כמו סטייליסטית, הלכתי גם על כובע צמר שחור עם פון-פון חמוד בקצו. אחר-כך גם ניסיתי להתאפר באיפור של קנדל, פס שחור בעיניים ואודם אדום בוהק.

יצאתי מהחדר בהרגשה של מלכה, שאלתי את עצמי אם ככה הרגישו הדמויות בספרים שקראתי אחרי בילוי בקניון. אמא הסתכלה עלי בהפתעה, "מה זה האודם הזה?" היא שאלה.

"לא יודעת, זה היה לקנדל..." נעצרתי במהירות, לא מאמינה שאמרתי את זה, "כלומר... זה היה לי בארון, אז חשבתי..."

"בואי לפה." היא אמרה וקירבה אותי אליה. היא לקחה נייר מגבת וניגבה קצת את השפתיים שלי.

"מה הייתה הבעיה?" שאלתי.

"יצאת מהקווים." היא חייכה, הסמקתי. היא אמרה להתיישב בפינת האוכל והגישה מולי צלחת עם חביתת ירקות, גבינה למריחה ושתי פרוסות של צנימים. "אל תתרגלי לזה." גיחכה, "את היית נוהגת להכין לעצמך את האוכל בבוקר. וכך גם תעשי ממחר." הסבירה.

"אבל אם אני לא זוכרת איך לבשל?" שיקרתי. לבשל היה מהדברים שכן זכרתי. כשחשבתי על בישול, התחילו לרוץ לי בראש רשימות של מתכונים והוראות.

"אז תצטרכי ללמוד, כי אני בדרך-כלל כבר עובדת בשעה הזאת, היום לקחתי יום חופש, בשבילך."

"מה עם דנה?" שאלתי.

"נכון, שכחתי להגיד לך. את תצטרכי לדאוג שהיא תהיה מוכנה בזמן להסעה בכל יום. את יודעת... להכין לה אוכל, לזרז אותה."

נאנחתי. אני מניחה שציפיתי לזה.

"מה דנה?" דנה הופיעה מהמסדרון, כולה קופצת ורעננה.

"כלום. ישנת טוב?" חייכתי אליה.

"מה?" היא נראתה מבולבלת.

"תפוח-אדמה. בואי לאכול." אמא אמרה, משועשעת.

דנה ואני אכלנו את החביתות ואז אמא הראתה לי לאן דנה צריכה ללכת כדי לחכות להסעה, שם אאלץ לחכות איתה בכל בוקר. אחרי שדנה עלתה לאוטובוס שלה, אמא הסיעה אותי במכונית שלה לבית-הספר שלי.

"מה האורך של הנסיעה?" שאלתי אותה בדאגה, אחרי אתמול גיליתי שאני לא אוהבת נסיעות ארוכות.

"זה יכול לקחת חצי-שעה, אבל זה גם יכול לקחת שעה שלמה ואפילו יותר." היא נאנחה. "זה תלוי בתנועה ובפקקים." היד שלה גיששה איפשהו בתוך המגירה של המכונית. "בית-הספר שלך במרחק הליכה מבית החולים." היא הסבירה. הופתעתי. עד לבית-החולים? הנסיעה אתמול הרגישה כל-כך ארוכה, אין מצב שאני הולכת לעשות אותה שוב ושוב בכל יום! אמא מצאה את מה שחיפשה במגירה והגישה לי את זה.

"מה זה?" שאלתי.

"קחי. אני חושבת שהייתי צריכה לתת לך את זה עוד קודם." היא אמרה בהבעה מתנצלת.

לקחתי אלי את מה שהחזיקה ובחנתי את זה. היו שם שני דברים. האחד נראה כמו הטלפון הנייד שהבנות שהיו איתי בחדר היו מתעסקות בו. והשני היה זוג אוזניות וורודות. הטלפון הנייד היה מצופה במן כיסוי וורוד ורך עם מדבקות כמו שהיו על המחשב בחדר של קנדל, דמויות חמודות עם עיניים גדולות. "את היית שומעת מוזיקה באוזניות כל הזמן." אמא סיפרה, "טענת שזה נותן תחושה שהנסיעות קצרות יותר."

נסיעות קצרות יותר? אני חושבת ששווה לנסות. כמו קסם הידיים שלי ידעו מה לעשות, חיברו את האוזניות אל הנייד, לחצו על כפתור ההפעלה, הקישו את הקוד שאימא נתנה והפעילו את נגן המוזיקה שבטלפון. הכנסתי את שתי האוזניות לאוזניים ושמעתי צלילי מוזיקה. שמחתי, עכשיו אוכל לשמוע מנגינות כמו מהמטבח בחדר האוכל של בית-החולים בכל זמן שארצה.

"ככה אסע בכל בוקר?" שאלתי, "לא אמרת שאת תהי בעבודה? איך אני אמורה לנסוע לבית הספר?"

"בדרך כלל את נוהגת במכונית שלך. אבל בגלל מה שקרה לזיכרון שלך, לקחו לך את הרישיון. תאלצי לעבור מבחן נהיגה מחדש." יש לי מכונית משלי, לזה באמת לא ציפיתי. "אבל אל תדאגי," אמא חייכה אלי, "אינגריד התנדבה לתת לך טרמפ עד שתחדשי את הרישיון."  היא אמרה ועצרה את המכונית ברמזור אדום.

אינגריד? נדמה לי ששמעתי את השם הזה קודם. אחר-כך נזכרתי שדנה הזכירה אותו באחת השיחות. "מי זאת אינגריד, דרך-אגב?" שאלתי את אמא, "כלומר, איך היא נראית?" תהיתי לעצמי אם זאת אחת מהחברות שראיתי בתמונות מהרשת החברתית.

"היא... אין לה מראה קבוע. היא כל זמן מחליפה צבעים בשיער." אמא אמרה, "אתן הייתן החברות הכי טובות." היא אמרה בטון מעט עצוב. זה העציב גם אותי. מבחינת אינגריד הזאת אנחנו החברות הכי טובות, אבל מבחינתי אנחנו זרות גמורות. היא בטח תיפגע כשתראה כי אין לי מושג מי היא.

אחרי זה אמא ואני לא החלפנו מילים לאורך כל הנסיעה. המוזיקה של קנדל התנגנה לי באוזניים. קנדל באמת צדקה, הנסיעה הייתה הרבה יותר קצרה עם המוזיקה.

כשהגענו לבית הספר אמא החנתה במגרש חנייה גדול שהיו בו המון תלמידים. כולם נשענים על המכוניות שלהם ומדברים זה עם זה. חיפשתי בעיניי אנשים שראיתי ברשת החברתית, ראיתי כמה שנראו לי דומים, אבל לא הייתי בטוחה שאלו באמת הם. אמא אמרה שבית החולים באזור, ניסיתי לראות איפה הוא, אבל לא ראיתי דבר שהזכיר אותו. הרהרתי לעצמי מתי כבר אמצא משהו שאני מחפשת.

יצאנו מהמכונית והלכנו אל הכניסה הגדולה של בית-הספר, כמה מהתלמידים נעצו בי מבטים, כמה חייכו אלי וחלקם אף אמרו לי שלום. חייכתי אליהם בחזרה, לא היה לי שמץ של מושג מי הם. בלי סיבה מיוחדת התרחקתי בכמה צעדים מאימא שלי, אני מניחה שהובכתי קצת להסתובב איתה מול האנשים כאן.

בסוף אמא ואני הגענו למשרד של רכז השכבה שלי והיא הכירה לי אותו. "מר סיד", כך היא קראה לו. אחרי ההיכרות הקצרה אמא נפרדה ממני והלכה. הרגשתי כאילו אני נפרדת מחלק ממני ונותרתי עכשיו כחצי בן-אדם.

מר סיד הסביר לי קצת על בית-הספר, בשלב כלשהו הבנתי שאני זוכרת את כל החוקים. הוא בחן אותי בכל מיני מבחנים ובדק אותם באותו הזמן במהירות הבזק. "וואו." הוא החוויר אחרי המבחן האחרון.

"מה קרה?" דאגתי.

"הציונים של המבחנים גבוהים יותר מההישגים שלך בלימודים. למעשה, הם כמעט הגבוהים ביותר בשכבת י'. חשבתי שאיבדת את הזיכרון, לא?" הוא קינח את האף והסביר לי שאני ממשיכה ללמוד באותה המערכת בשכבת הגיל השלי. חשבתי שזה מגעיל מצדו, להסביר לי משהו ולקנח את האף בו-זמנית.

"אני ממשיכה ללמוד במגמות ביולוגיה ואמנות?" שאלתי אותו.

"כן. נראה שאת מתאימה למגמות האלו." הוא חייך.

"אבל אם אני לא רוצה?"

"לא רוצה?" הוא החוויר שוב, "את ראית את הציונים שלך מהמבחנים שעשית עכשיו?"

"אני יודעת, אבל..."

"קנדל, אני חושב שזה לא יהיה צעד כזה חכם להחליף מגמות עכשיו."

"אבל אני לא רוצה ללמוד במגמות האלו!" עכשיו כבר כעסתי. אני לא קנדל! קדל מתה! מתי הם יבינו את זה?!

"יש לך רעיון למגמה אחרת?" גם הוא קצת כעס.

חשבתי על זה קצת, "ספרות. יש לכם ספרות?"

"ספרות? את בטוחה?"

"כן."

"וחוץ מספרות?" שאל, "צריך שתי מגמות לפחות." זה היה נשמע כאילו המעבר שלי מהמגמות זה עניין של חיים ומוות עבורו.

"אני לא רוצה עוד מגמה." אמרתי. "אני רוצה רק ספרות."

"אבל צריך שתיים לפחות." הוא התעקש, ממש כמו ילד קטן.

"אז אני אוציא אישור מבית-החולים על מגמה אחת." התחכמתי. "בגלל העניין עם הזיכרון אז קשה לי ללמוד יותר מידי חומר." למען האמת לא ידעתי אם שיקרתי או לא, היה בזה משהו נכון, אני חושבת.

"נו, את רואה? איך תשלימי את כל החומר בספרות אם קשה לך ללמוד יותר מידי?" גם הוא התחכם.

"אני כבר יודעת את החומר. תבחן אותי." שילבתי ידיים. נראה אותך, מר סיד, חשבתי לעצמי, נראה אותך מנצח.

הוא הגיש מולי טופס של מבחן אמריקאי בספרות. הוא אמר לי על אילו שאלות אני צריכה לענות בהתאם לרמה שהגיעו אליה עד כה. משום-מה ידעתי לענות על השאלות, אני לא יודעת איך, אבל הייתה לי תחושה שלמדתי כבר ספרות בעבר. אז עניתי בהתאם. חלק מהשאלות היו ממש קשות וזרות לי, אז ניחשתי, או עניתי לפי ההיגיון, או שניהם.

אחרי שסיימתי, מר סיד לקח את הטופס והשווה אותו לטופס התשובות. "שבעים ושמונה אחוז." הוא אמר. "אני חושב, בשיא הכנות גברת וויליי, שזו טעות. אבל עברת את המבחן, לכן אם את רוצה את יכולה לעבור למגמת ספרות." הוא אמר. הרגשתי בלתי מנוצחת, איך שמר סיד נשבר מהר,  זה הצחיק אותי.

מר סיד נתן לי את המערכת שלי והוביל אותי לשיעור החמישי, שכבר התחיל לפני רבע שעה. הוא אמר שעכשיו הוא יראה לי את הכיתה, אבל אחר-כך אני יכולה להיעזר בתלמידים האחרים. "זה מוזר, אני מרגיש כאילו אני מקבל תלמידה חדשה לשכבת י'." הוא התבדח ב"בדיחת זקנים", זה כינוי שאחד מהמספרים בספרים שקראתי נתן לבדיחות לא מצחיקות של מבוגרים.

הגענו לכיתת ההיסטוריה, הרגשתי פרפרים בבטן. כל השיעור עכשיו ייעצר וכולם הולכים להתרכז בי, התלמידה שאיבדה את הזיכרון שלה וחזרה אחרי חודשיים בהם בילתה בבית-החולים. "שלום. אפשר להיכנס?" מר סיד הכניס את ראשו אל הכיתה ושאל באופן מוזר שאפשר גם למצוא בו מטריד. "יופי." הוא אמר אחר-כך והכניס את כל שאר גופו אל הכיתה בהתלהבות. "בואי." הוא הניף את ידו לעברי וסימן לי להיכנס.

רציתי להישאר במקום ולא לזוז, אבל ידעתי שאין ברירה. הלכתי בצעדים איטיים אל תוך הכיתה. זה היה כמו שוק בשבילי, ישר זיהיתי את החברים של קנדל מהתמונות.

אינגריד ישבה באחת השורות האחוריות, עם צבע אדום בוהק בשיער. פניה הביעו הפתעה ואושר. לידה ישבה הנערה עם השיער הבלונדיני הטבעי, היא נראתה מבולבלת ועם-זאת החל אצלה חיוך מאוזן לאוזן. באחת השורות הראשונות ישבה החברה הביישנית של קנדל, זאת עם השיער החום והגשר בשיניים. ולידה ישב הנער המזויף ההוא, שחיבק את קנדל קרוב אליו ונתן לה נשיקות במצח ובלחיים. לא מצאתי את הנער הבלונדיני שהיה לי מוכר. גם לא מצאתי את הנער המוזר שנכנס למכונית כשאימא קנתה במכולת. האווירה בכיתה הייתה ערבוב של בלבול, הפתעה ושמחה.

"חברים." מר סיד התחיל להגיד, "זאת..."

"קנדל וויליי!" אינגריד צהלה וקמה ממקומה, כולה מדלגת לכיווני ותופסת אותי בחיבוק דוב חונק. "כמה שהתגעגעתי אלייך קנדי שלי!"

זה היה פרק תשיעי, מקווה שהיה נחמד :)

ואוו... סוף-סוף מתחילים להיכנס לעלילה! חחח אין לכם מושג מה מצפה לכם ;)

שיהיה שבוע טוב, חג שמח, והמון-המון הצלחה בבגרויות ♥

<לפרק השמיני||לפרק העשירי>