http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028כיף להמציא עולמות :)heCopyright 2026 וואנבי כותבת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14143512<div align="right" dir="rtl">היי :) איך הלך השבוע? אז ככה - יש לי מחר בגרות בהיסטוריה ב'. וזה המון חומר. אז אני באמת צריכה ללמוד. מחר, אם יהיה זמן - אני אעלה את הפרק הבא. מקסימום יום שני. שיהיה בהצלחה לכולם מחר, ושבוע טוב &hearts;</div>Sun, 22 Jun 2014 14:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14143512http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14143512http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14137419<div align="right" dir="rtl">&lt;לפרק 12 היי לכם :) שבוע אחרון! אתם מאמינים? סוף-סוף! את פרק 13 לקח לי הרבה זמן לכתוב. חוץ מזה שהוא יחסית ארוך לאחרים, ערכתי אותו מאות פעמים מהסיבה שפחדתי לתת רמזים ברורים מידי. אבל עכשיו נראה שזה בסדר גמור. קריאה נעימה ~~ פרק שלושה-עשר צפירות מבחוץ גרמו לי למהר לעבר החלון ולראות מאיפה הן מגיעות. אמא שלי הסתכלה עלי בהבעה מוזרה, "זאת אינגריד," היא אמרה, "למה את פשוט עומדת ככה ובוהה?" "אה." הנהנתי. "עם המכונית שלה?" שאלתי אותה, אבל היא לא ענתה, אולי לא שמעה. שמתי את הילקוט על הגב. רגליי החלו לגרור אותי לכיוון דלת הכניסה של הדירה ונעצרו כדי שאוכל להסתכל על המראה הארוכה שתלויה בצורה מושלמת על הדלת; היום החלטתי ללבוש חצאית משובצת בגווני אדום ושחור, שמתי חולצה לבנה מכופתרת, ז'קט שחור וגרביונים שחורים שיחממו אותי מפני הקור שבחוץ. השתעשעתי היום קצת עם הבגדים של קנדל. אפילו שדרגתי את המראה עם שיער פזור שהשערות מקדימה תפוסות לאחור בעזרת סיכות עם אבנים לבנות ומנצנצות. משכתי קצת למטה את החצאית ושלחתי את ידי לאחוז בידית הדלת. רק רגע... "אמא, מה את עושה פה?" שאלתי. "למה</div>Sat, 14 Jun 2014 17:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14137419http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14137419http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14131529<div align="right" dir="rtl">&lt;לפרק 11 הנה לכם הפרק :) קריאה נעימה! פרק שניים-עשר עצמתי את עיניי ממש חזק, חזק כל-כך שהרגשתי שהן עוד מעט יקרעו. חזק כל-כך עד שהתחילו לכאוב, עד שראיתי כתמים צבעוניים מתוך החושך. ספרתי כעשר שניות ופקחתי את העיניים במהירות. החושך לאט-לאט התפזר וחזרתי לראות את האור המסנוור. ראיתי מולי את שולחן הכתיבה שלי, עם המחשב שמונח על ההרחבה של השולחן. ראיתי את הדלת לחדר הארונות העצום של קנדל, וראיתי גם את הדלת לשירותים הפרטיים שלה. ראיתי את החדר של קנדל. הצטערתי. זה לא מה שרציתי לראות, קיוויתי שכשאפקח את עיניי אהיה שוב בבית-החולים, כשאנה-בל נוחרת בפינה שליד הדלת. כמה שאני מותשת, חשבתי. וזה היה עוד רק יום אחד. כל מה שלמדתי היום בשיעורים בבית-הספר כבר ידעתי, לכן הייתה תחושה של בזבוז מיותר של זמן. מה שלא ידעתי והיה הגורם לכך שאני עייפה כל-כך, היה שמות האנשים, מערכת השעות והכיוונים. יותר מידי שמות הגיעו לאוזניים שלי, אני לא יודעת איך אצליח לזכור את הכול. זה עושה לי כאב ראש. פחדתי גם שמרוב שאזכור שמות חדשים, אשכח את הישנים, את אלו מבית-החולים. מסיבה לא ברורה לא רציתי לשכוח דב</div>Sat, 07 Jun 2014 13:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14131529http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14131529http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14126114<div align="right" dir="rtl">&lt;לפרק העשירי איזה מוזר זה שהגעתי כבר לשיתוף פרק אחד-עשר. זה פרק יחסית קצר מבחינת התוכן שלו. מקווה שיהיה בסדר, קריאה נעימה :) פרק אחד-עשר לחצתי על הידית להורדת המים, קולות הזרמים הדהדו בשירותי הבנות של בית הספר, אבל לפני שהספיקו להשתתק הקאתי שוב את כל המעט שנשאר לי בקיבה. כשהרגשתי שזהו, אני באמת לא אקיא יותר, יצאתי מהתא ושטפתי לעצמי את הפה כמה שאפשר. ירקתי שוב ושוב אבל התחושה המזוויעה לא עזבה אותי. "אז זאת הסיבה שהיית בבית-חולים?" שמעתי קול של נערה. הסתכלתי לאחור ולא ראיתי אף-אחד. "מי זאת?" שאלתי. "ג'ס." ראיתי את הבלונדינית הטבעית יוצאת מאחד התאים, "איך לא זיהית את הקול שלי?" היא נשמעה פגועה. לא זיהיתי אפילו את השם שלך, רציתי להגיד, אז את הקול שלך? "אני..." התחלתי להגיד. "את בולימית?" היא שאלה. נאנחתי, לא ידעתי אם זה צריך להרגיע אותי שהיא חושבת ככה, או שאולי עדיף שתדע את האמת. "לא." השבתי, "זה מההלם, המון זמן לא הייתי בחברה של כל-כך הרבה אנשים." למעשה, מעולם לא הייתי ככה. "הלם?" היא שאלה בהפתעה. "נו באמת... אני לא קונה את זה." "אני רצינית." התעקשתי, "הנה ת</div>Sat, 31 May 2014 15:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14126114http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14126114http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14120748<div align="right" dir="rtl">&lt;לפרק התשיעי היי שם~ הנה לכם פרק עשירי :) הוא דיי קצר לפי ההרגשה שלי, מקווה שזה בסדר :/ פרק עשירי מזג האוויר בחוץ היה אופייני לאמצע ינואר. גשום כל היום, הקור עובר את החלונות ולא מחכה להיכנס פנימה. שמענו את הטיפות בחוץ נוחתות אחת-אחת בכל מה שנקלע לדרכיהן: הקרקע, החלונות, עמודי התאורה. כל התלמידים בכיתה שתקו במבוכה, אף-אחד לא ידע מה לומר. הם היו מופתעים, הם לא ידעו איך להגיב למצב בו חברה לספסל הלימודים נעלמת כחודשיים וחוזרת פתאום, בלי להודיע. לכן הם לא הוסיפו מילה לאלה של אינגריד, מתוך חשש שצעד לא נכון יביא למצב לא נכון. אני יודעת שזה ככה כי קראתי על זה ביותר משני ספרים, המספר תמיד טען שהוא מעדיף לפעמים לשתוק מהסיבה הזאת. אחרי כמה שניות שנדמו בשבילי כמו נצח, המורה להיסטוריה, שלא הציגה את עצמה כי כנראה חשבה שאני כבר יודעת מי היא, ביקשה שאינגריד ואני נשב במקומות שלנו. אינגריד תפסה לי את היד וגררה אותי אחריה אל המקום שלה. שם, בשורות האחרונות של הכיתה ליד המושב שלה, היה שמור מקום במיוחד בשבילי. אחרי שהמורה חזרה לדבר על חומר שכבר ידעתי, הפסקתי להקשיב לה. הסתכל</div>Sat, 24 May 2014 13:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14120748http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14120748http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14114513<div align="right" dir="rtl">&lt;לפרק השמיני שימו לב, פרק ארוך יחסית מולכם! חחח שתהיה קריאה נעימה ^_^ פרק תשיעי הסטתי את הווילונות שהתנופפו סביב החלון לצד אחד ונשכבתי על המיטה. דרך החלון התבוננתי בעננים שעיטרו את השמיים בכל מיני גוונים. בידי הימנית החזקתי הדפס של התמונה ואת ידי השמאלי הנחתי מתחת לראשי על הכרית. הרמתי מולי את ההדפס שהטיל עלי צל כנגד האור מהחלון. איך זה הגיוני שאפילו אמא שלי זרה לי ואילו את הנער הזה אני בטוחה שפגשתי כבר? תהיתי מי הנער הזה בשביל קנדל, מה הם עשו ביחד באותה מסיבה של שישי בערב ולמה דווקא ביום למחרת היא מתה. ומכל זה הייתה שאלה שהטרידה אותי עוד מההתחלה, למה קנדל מתה? כלומר, איך? מה גרם לה לנטוש הכול? הרופא שהיה אחראי עלי בשבועות הראשונים אמר שאלו לא תסמינים של אמנזיה. הרופאה שהייתה אחראית עלי בתקופה האחרונה אמרה שזה לא אלצהיימר. אז מה זה? זה יקרה שוב? האם גם אלודי עומדת למות? הרגשתי איך השאלות שלי לא מקבלות תשובה הגיונית ומספקת, ובכך הופכות לדאגות וחששות שמאיימות לאכול אותי מבפנים. "קנדל?" שמעתי דפיקה בדלת. לא עניתי. "קנדל?" שוב דפיקה, אמא ניסתה לפתוח את הדלת אך מצא</div>Sun, 18 May 2014 10:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14114513http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14114513http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14114017<div align="right" dir="rtl">ככה - אני ממש ממש מצטערת על האיחור אבל בגרות במתמטיקה ולג בעומר ואוף.. מחר אני אעלה את הפרק ואענה לתגובות (אם יש) ^_^ אל תדאגו יש איזה עוד שישה פרקים שהם כבר כתובים אז אני ממש לא הולכת להפסיק סיפור באמצע.. הפרק בעיקרון מוכן לפרסום, אני פשוט צריכה להעביר אותו מהמחשב. שיהיה לכם שבוע טוב, חג שמח והצלחה בבגרויות!</div>Sat, 17 May 2014 19:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14114017http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14114017http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14107429<div align="right" dir="rtl">&lt;לפרק השביעי פרק שמיני אנשים! ~~ אני לא אחפור היום כי אני ממש-ממש ממהרת (ועסוקה), לכן הנה לכם הפרק: פרק שמיני הבית לא היה במקום שהסטודיו הקטן היה. דנה התחילה לצעוק על אמא והעירה אותי, היא אמרה לה כי היא רוצה לאכול משהו ספציפי והתעצבנה על אמא שאמרה לה שהיא כבר הכינה משהו אחר. זה היה כמו שוק בשבילי, פקחתי את העיניים במהירות, ניסיתי להבין איפה אני. היה רעש של הגלגלים המתחככים בכביש, ואוויר חנוק ומסריח לעומת האוויר הרגיל בבית-החולים. הסתכלתי אחורה אל דנה והבנתי שאני במכונית, בדרך לבית של משפחת וויליי, המשפחה שלי. הסתכלתי על השעון, נדהמתי מכך שעברו פחות מעשר דקות מהרגע שנרדמתי, זה הרגיש לי כמו חצי-שעה לפחות. המכונית נעצרה לרגע, ראיתי מהחלון שאנחנו בצומת וכל שלט מצביע על שכונה אחרת, אמא פנתה ימינה וכך הבנתי שאנחנו נכנסות לשכונה שלנו. איזו מן כניסה עלובה, חשבתי לעצמי, רק פנייה בצומת. בספרים שהספקתי לקרוא הכניסות לשכונות היו מרהיבות יותר: שלט ברוכים הבאים גדול ומקושט שילדי השכונה הכינו בתנועת הנוער, שער שהשומר לוחץ על כפתור כדי לפתוח אותו, וכשהוא נפתח השומר מרים את כו</div>Fri, 09 May 2014 13:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14107429http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14107429http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14102566<div align="right" dir="rtl">&lt;לפרק השישי יוהו! חלק שני! הידד~~ הנה לכם הפרק השביעי :) לפי איך שהחלקים נקראים אני מניחה שאתם יכולים להבין לפי מה החלוקה ושהסיפור בטח יהיה ארוך ^^" אז בלי יותר מידי חפירות, קריאה נעימה: פרק שביעי הדרך הרגישה לי ארוכה. אמא הסבירה לי שצריך לעבור בכל מיני מקומות. תחילה עצרנו בתחנת דלק שלידה עמד בית-קפה קטן. אמא הזמינה בשבילי את הארוחה, כי לא ידעתי מה אני אוהב ומה לא. "תמיד היית מזמינה את זה." היא אמרה כשהמלצרית הנחיתה צלחת מלאה בסלט עם רצועות עוף ברוטב טריאקי. פחדתי שאני עלולה לא לאהוב את הטעם, כמו שאני לא אוהבת לצייר, כמו שאני לא אוהבת להיות בלונדינית. אבל כשנגסתי בחתיכת עוף עם עלה חסה חתוך ומטובל ברוטב הייתה לי חגיגה בפה. זה היה טעים, זה בטוח. "לא כל-כך מהר." אמא שלי צחקקה. "יש לנו את כל היום." היא לקחה לגימה מהקפה שלה, קצף נשאר לה מעל לשפתיים, היא ניגבה את זה במפית. ניסיתי לאכול לאט כמו שהייתי אוכלת בחדר האוכל, אבל בחדר האוכל הארוחות לא היו טעימות עד כדי כך. זה מרגיש כאילו מעולם לא אכלתי אוכל טוב וזאת הפעם הראשונה. טוב, אולי זה לא רק כאילו, אולי זה באמת. ק</div>Sat, 03 May 2014 09:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14102566http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14102566http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14097336<div align="right" dir="rtl">&lt;לפרק החמישי היי~~ איך היה החג? טוב אז בלי יותר מידי חפירות הנה הפרק. קריאה נעימה, שלא תירדמו באמצע ;) פרק שישי התיישבתי על הכיסא שליד חדרו של מר הולדינג, בהיתי בשעון היד שאימא שלי קנתה לי, בעוד כחצי שעה עלי ללכת לחדר ולהמתין לבדיקה של הרופאה המוזרה שלי. דלתו של מר הולדינג נפתחה ומר הולדינג הופיע מולי במבט שואל, כשהוא פוער את עיניו כמו תמיד, מנסה לקרוא את הנשמה של זה שעומד מולו. "קרה משהו?" הוא שאל. "לא." חייכתי אליו רגע קצר וחזרתי להסתכל על השעון שבידי. "את בטוחה?" הופתעתי שהוא עדיין עמד שם, חשבתי שהוא ילך. "כן." חייכתי שוב. "אז למה את יושבת כאן?" הוא גיחך והתיישב לידי. "אני רוצה לראות את מייק, אולי הוא יבוא לכאן ואוכל לספ-" "מייק?" הולדינג התפרץ לדבריי בהפתעה. עיניו נפערו אפילו יותר, פחדתי שהן יפלו מהמקום. "כן, מייק, ראית אותו?" "לא, אני חושב שמייק גם לא יבוא לכאן יותר, הוא סיים את הטיפול שלו כבר לפני חודש וחצי." הסביר, "הוא לא סיפר לך?" "לא... אני לא דיברתי איתו מאז הפעם הראשונה שפגשתי אותו, אני צריכה לספר לו שעברתי חדר." אני חושבת שנשמעתי מודאגת</div>Sat, 26 Apr 2014 12:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (וואנבי כותבת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=849028&blogcode=14097336http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=849028&blog=14097336