אביב לפעמים היה טוב אלי, ולפעמים רע. פעם הוא מצא אותי מתבוססת בשלולית הדם של עצמי על האספלט הקרה במקלחת של בחור כלשהו שחגג את היות ביתו ריק. אביב מיהר להעיף את הסכין מידי הימנית ולחבוש את הזרוע השמאלית המדממת שלי, מזועזע ממה אני יכולה לגרום לעצמי. הוא התעצבן וטלטל אותי ושאל 'מה לעזאזל לא בסדר איתך, עמית?' והניף את הגוף המצולק שלי על השיש וניקה את כל הראיות שאחרים היו נבהלים מהן ומזמינים מיד אמבולנס. פעם אחרת אביב נעל את הדלת וקרע ממני את הבגדים ואז רבנו מכות וזה נגמר כשהוא העיף לי סטירה ובעצם שיתק אותי לגמרי. אביב היה מפסק לי את הרגליים ומזיין אותי בכוחניות אפילו שהפצרתי ממנו שיפסיק ושאני לא רוצה. אביב ניצל את החולשה שלי ואת העובדה שאני לא יכולה לסרב לו, והיה ממשיך עם החלומות הרטובים שלו עד שהייתי מתחילה עם הבכי תמרורים שלי מתחתיו והוא לא יכל לעמוד בזה אז הוא הפסיק וחיבק אותי ולחש לי כמה שאני מיוחדת ויפה ומדהימה בעיניו. אביב הכיר את נקודות התורפה שלי וידע מה אני מסוגלת לעשות רק בשביל לקבל חיבוק, והוא הטה זאת לטובתו.
ביום אחר ישבנו על הגג של הבניין שלו והשקפנו על הנוף המשתרע לפנינו והוא שיתף אותי בחלומות שהוא עומל כל כך קשה להגשימם ובחרדות הקטנות שמתרוצצות לו בראש בלילה, וכשאמרתי לו שאני מבינה יותר ממה שהוא מדמיין לעצמו הוא פשוט כרכר את זרועותיו סביבי והצמיד את שפתיו לשלי, בעדינות שלא חשבתי שטמונה אצלו. ולרגע הקשר הזה הרגיש נכון. בפעם הבאה שאביב זיין אותי הוא קיבל התקף חרדה באמצע והיה חייב לעשן משהו אז הוא הסניף את החשיש שלו ועיניו היו כל כך פעורות שפחדתי שהן יפלו ממקומם. כשהוא נרגע הוא סיפר לי על הפשעים שהוא ביצע ועל כמה שהוא רוצה להיות חלק מהעולם התחתון כאשר ברקע מתנגן השיר 'ילדי השכונה', שלכמה רגעים העניק ליגיטמציה לשאיפות שלו. ניסיתי להוריד אותו מזה אבל זה היה כמו לדבר לקיר. אביב פעם אמר לי שהוא מתחיל להרגיש אליי דברים ורצה שאני אהיה חברה שלו אבל סירבתי כי מי לעזאזל רוצה להיות חברה של עבריין, וגם חרדת הנטישה וכל השיט האחרים שלי לא הועילו לעניין. 

בסך הכל אהבתי את אביב. אהבתי את הכוחניות שלו כי לא ידעתי דבר אחר מלבד זה. אהבתי את המילים היפות שהוא היה לוחש לי ואת החיבוקים העזים שלו שלחצו על דפנות כל הורידים בגופי. אהבתי את הגוף השחום שלו ואת זה שהוא השתמש בי בתור הבובה שלו. אהבתי את היותו שרוט, לפעמים אפילו יותר ממני. אבל בתוך תוכי ידעתי עד כמה אביב הוא כלי להרס העצמי אשר מצא משכן תמידי בתוכי. בתוך תוכי ידעתי שהעילאיות אשר אופפת אותי בפגישות איתו נגנזת מהר מידי, והריקנות שנותרת אחריה הינה קשה מנשוא. בתוך תוכי ידעתי שאני ראויה ליותר, אבל מי לעזאזל מקשיב לקול הפנימי שלך כשכל מה שאתה חושב עליו זה להתאבד.

מזל שעברתי את גיל 17.