http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610heCopyright 2026 Imani. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14955444<div align="right" dir="rtl">כבר כמעט שלושה חודשים שאני מתפקדת בכוחות עצמי. ללא ממריצי הסרטונין, ללא עזרים אשר ימסכו את המתחולל בחדרי ליבי, יאטמו אותו. כבר כמעט שלושה חודשים שאני מאפשרת לעצמי להרגיש. מניחה בצד את ההגנות, את החומות. מעניקה לעצמי את ההזדמנות לברוא את עצמי מחדש, להתמודד - גם כאשר הכאב הוא בלתי נמנע. והוא אכן בלתי נמנע. כבר כמעט שלושה חודשים ששיפוטיות, אשמה, ביקורתיות מתנוססים על פני השטח מחדש, מתחפרים בתלאי המוח שלי וחורשים קמטים על מצחי. מפרים את שנתי. ואין דבר אשר יפיג אותם, יגרום להם לנוס על נפשם. ישנם רגעים משמחים. ישנם רגעים בהם הבטן מתייפחת מצחוק מתגלגל, העיניים בורקות מניצוצות קטנים של אושר, הלב פוצח במחול מרגש. רגעים בהם נשכחת החרדה שדובקת בליבי וממריצה אותו לקיצון. אני מרגישה תקועה. לא אוהבת את הצבא אך גם מפחדת מהאזרחות. אין לי באמת כיוון. יודעת שאני רוצה לטייל אך לא יודעת לאן, עם מי ומתי. אני בטוחה שהתשובות יתבהרו בשלב מסוים, וכולם אומרים לי שאין לאן למהר, ואני אכן מאמינה בצדקת דבריהם, אך גם מאוד פוחדת. אני צונחת לאופוריית הקנאביס ומתירה לו לערפל את חושיי עד אובדן, רק לא להרגיש. אני פח</div>Sun, 10 Jun 2018 23:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14955444http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14955444http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14952656<div align="right" dir="rtl">נקייה כבר שבוע ויומיים שבוע ויומיים שלא טיגנתי את מוחי הובלתי במרמה לשיכרון חושים פסעתי כסהרורית, מטביעה את צעדיי בחול רודפת אחר צללים, רוחות, אשדות מתמלאת חרדה בחיפוש אחר הכלבה מתרוצצת ומתלכלכת כילדה קטנה מביטה בה בקנאה נטולת תבניות מן העבר, נטולת מסגרות להדחק בקורתן גדושת אשמה שרגליי קורסות תחתיי בוגדות בי, משתתקות לא מתרוממות עד שהג'וינט לא נגמר ואנשים מסתכלים בוודאי הם מנחשים שפיקחות אינה נחלת העכשיו מתפללת שכלב נוסף לא יגיב יודעת שלא אצליח לכרוע או חלילה להחליף מספר מילים עם בעליו שמש קופחת ויוקדת מעוררת את הנקבוביות בזיעה מלוחה לוטשת עיניים לעבר הכחול לעבר הגלים מתנפצים על החוף מנסה לנדף את המועקות שבי את הלחצים את הכעס את האשמה החוצה ממני יחד עם העשן שנפלט משפתיי יחד עם הריח שמרחף מעל גופתי כהילה מטפסת במעלה המדרגות אל חדרי מצטיידת במזון עתיר שומנים מתרסקת על מיטתי מתמסרת לסחרחורת ולאפלוליות החושים נוגעת בעצמי צופה בהתערטלויות באתרי אנטרנט מפוקפקים מדמיינת את עצמי מאחורה מלפנים שניים, שלושה חשה את החשמל בנבכי התאים מעבירים את גירויים בד</div>Sun, 20 May 2018 13:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14952656http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14952656http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14716358<div align="right" dir="rtl">"אכפת לך לעצור רגע, ולהקשיב לים?" הרגשתי שאם אני לא אעצור, ואפילו לשניה, אני אתמוטט. הגרון שלי כאב והעיניים שלי אדומות והראש שלי הסתחרר ולא יכולתי לדבר יותר. הים לא היה סוער אבל נשמע כזה. הזכיר לי את עצמי בכל מיני מצבים בעבר שלי. הגלים הלמו על הסלעים ובכל תזוזה של המים הרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת ואיך השרירים שלי מתנוונים. אני שונאת לקבל התקפים כאלה, מן התקפים שאתה מרגיש כל כך גבוה, מן התרוממות של הגוף ושל הנפש אבל אתה בעצם שפוך על הרצפה. הכל התפורר לי באותו רגע. הכל התפורר ליכמו חול. "אל תיגע בי, בבקשה" אני רואה איך הוא מתקרב לכרכר את זרועותיו סביבי. "למה את כל כך פוחדת שיגעו בך?" השאלה שלו הייתה תלויה הרבה זמן באוויר. הנשימות שלי האיצו ויכלתי לרגע להרגיש איך כל הורמון לחץ אפשרי בגוף מופרש ומרחיב לי את כלי הדם. "חם לי" אני פולטת, ועוצמת עינים. הדממה הייתה כל כך רועמת שכל רגשות האשם שלי נערמו והכריעו אותי להמשיך לדבר, "נמאס לי להלחם על כל דבר. אני רוצה להפסיק לפחד מההתרסקות הבאה. למה לא דיברת איתי שבועיים, לעזאזל? אמרת שהיה לך כיף איתי. יצרת איתי קשר אחרי פאקינג ארבע שנים שלא החלפנו מיל</div>Sat, 12 Mar 2016 19:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14716358http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14716358http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14617698<div align="right" dir="rtl">אתה יודע, לא חשבתי שאתגייס. באמת. כל כך הרבה שעות של חיכיון ושיחות אצל הקבן ואצל הפסיכיאטר שצרח עלי ורגע אחרי נתן לי פרופיל 97 (זוכר שהתקשרתי אליך בוכה?) ותמיד בסופו של יום הייתי מוצאת את עצמי זרוקה על איזה ספסל בחיפה ומחכה שזה יגמר. אבל אהבתי ללכת לשם. תמיד היית מופתע בגלל זה, מה את שמחה כל כך שאת נוסעת מחר ללשכה? אבל הכרתי שם כל כך הרבה אנשים צבעוניים, במדור בריאות הנפש, וזה נורא שעשע אותי. עזוב; אתה לא מבין. האמת שגם אהבתי את העצמאות שיש לי כשאני נוסעת לשם. הייתי מטיילת שםכל היום. אני והאוזניות והאנשים שמסתכלים והענן זיהום אוויר שמרחף מעלי והבריחה הזאת מהמציאות.השבעה חודשים האלה הרגו אותי, באמת. כשהייתי בי"ב תמיד אמרתי שאם אני אתגייס מאוחר אני אתאבד בזמן הזה, ובאמת האמנתי לזה. אתה מכיר איך אני משתגעת. אז קברתי את עצמי בעבודות על גבי עבודות ובשטרות שהיו ממלאים אותי בריקנות (בשביל החרא הזה עבדתי כל כך קשה?) וחיפשתי איך למלא את עצמי וזה היה די קשה כי ההצטנפות הזאת במיטה קרצה לי כל כך הרבה פעמים. האמת שגם היו לי הרבה קשרים עם גברים בזמן הזה, לטוב ולרע. תמיד הרגשתי לא בנוח לדבר איתך על מ</div>Wed, 10 Feb 2016 01:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14617698http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14617698http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14591598<div align="right" dir="rtl">אתה מוכן להכניס אותו כבר, בבקשה? בוא נגמר עם זה כמה שיותר מהר, בחיאת. שוב טעיתי, שוב פילרטטתי יותר מידי, שוב זה הגיע לרגע האמת ועכשיו אין לי דרך חזרה. אז בוא נגמור עם זה מהר, בסדר? אני אמצוץ לך קצת, תפמפם קצת ואז תגמור, עלי, בקונדום, בפה שלי, איפה שאתה רוצה, רק שכל זה יגמר ואני יוכל להתקלח ולהעיף מעצמי את כל הרפש הזה. אני אפילו אעשה את עצמי נהנית, באמת. אל תחשוב שאני אגמור כי לגמור זה קצת גדול עלי. אבל אני אנסה לשקר שגמרתי, זה כבר עניין שלך אם תאמין או לא. האמת שמעניין לי ת'ביצה אם תאמין או לא. במילא אנחנו לא הולכים לדבר יותר אחרי הלילה הזה. כבר התרגלתי, נו, אל תזיין לי ת'שכל שאני מיוחדת ושבחיים לא פגשת מישהי כמוני. זה לא עובד עלי. אתה לא שונה מהאחרים, אתה תזיין אותי ואז תנתק קשר ותמשיך בחייך, וזה בסדר גמור, נשמה שלי. צריכה ללמוד למלא את הריקנות שלי בדרכים אחרות. המגע המזויף הזה זה בטוח לא מה שמרפא את הפצעים האלה. אבל מה אני אגיד לך, אני מכורה לחרא הזה. תמיד חוזרת למקומות הדפוקים האלה. וזו לגמרי אשמתי, באמת. זו אשמתי שאני לא זהירה מספיק. זו אשמתי שאני כולי הרס עצמי אחד גדול. זו אשמתי ש</div>Tue, 02 Feb 2016 10:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14591598http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14591598http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14574212<div align="right" dir="rtl">לפעמים אביתר היה מגיע כל כך פצוץ למשמרת שהייתי הולכת לסופר פארם וקונה לו טיפות עיניים רק כדי שלא יראו את הנשמה האבודה שלו משתקפת בין ארובות העיניים האדומות והפעורות שלו. הוא לא היה דואג לעצמו ולא היה לו אכפת מה קורה בסביבה, אבל ידעתי שהוא כל כך זקוק לכסף כרגע שהוא לא באמת יכול לאבד את המקום עבודה שלו עכשיו, בגלל איזה ג'וינט דבילי. לפעמים הייתי יושבת איתו על סיגריה ושואלת אותו למה הוא מעשן כל כך הרבה והוא היה עונה לי "כי איבדתי את האמון במבוגרים, את בטח מבינה" והשתיקה הייתה כל כך רועמת שלא היה צריך להוסיף יותר דבר. אביתר היה בין האנשים שהייתי שמחה לבוא לעבודה בגללם, עם כמה שהייתי סובלת שם לפעמים, והוא בין האנשים שם שאני הכי עצובה לעזוב אותם. יש מן אקורד סיום באוויר ואני באמת מנסה לנצור כל רגע שיש לי כרגע בתקופת ביניים הזאת, שאני לא בטוחה אם היא אי פעם תחזור. טוב, היא בטוח לא תחזור. אביתר תמיד מתפתל כשנוגעים בו והוא לא תמיד שם לב שמעירים לו, מן שקוע בתוך העולם האפל והמיסתורי שלו, בלי לתת למישהו גישה אליו, למתחולל בתוכו. לפעמים הייתי מרביצה לו רק כדי שיתעורר ויבין שיש עולם בחוץ וריגושים ל</div>Thu, 28 Jan 2016 03:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14574212http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14574212http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14546868<div align="right" dir="rtl">אביב לפעמים היה טוב אלי, ולפעמים רע. פעם הוא מצא אותי מתבוססת בשלולית הדם של עצמי על האספלט הקרה במקלחת של בחור כלשהו שחגג את היות ביתו ריק. אביב מיהר להעיף את הסכין מידי הימנית ולחבוש את הזרוע השמאלית המדממת שלי, מזועזע ממה אני יכולה לגרום לעצמי. הוא התעצבן וטלטל אותי ושאל 'מה לעזאזל לא בסדר איתך, עמית?' והניף את הגוף המצולק שלי על השיש וניקה את כל הראיות שאחרים היו נבהלים מהן ומזמינים מיד אמבולנס. פעם אחרת אביב נעל את הדלת וקרע ממני את הבגדים ואז רבנו מכות וזה נגמר כשהוא העיף לי סטירה ובעצם שיתק אותי לגמרי. אביב היה מפסק לי את הרגליים ומזיין אותי בכוחניות אפילו שהפצרתי ממנו שיפסיק ושאני לא רוצה. אביב ניצל את החולשה שלי ואת העובדה שאני לא יכולה לסרב לו, והיה ממשיך עם החלומות הרטובים שלו עד שהייתי מתחילה עם הבכי תמרורים שלי מתחתיו והוא לא יכל לעמוד בזה אז הוא הפסיק וחיבק אותי ולחש לי כמה שאני מיוחדת ויפה ומדהימה בעיניו. אביב הכיר את נקודות התורפה שלי וידע מה אני מסוגלת לעשות רק בשביל לקבל חיבוק, והוא הטה זאת לטובתו.ביום אחר ישבנו על הגג של הבניין שלו והשקפנו על הנוף המשתרע לפנינו והוא</div>Wed, 20 Jan 2016 23:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14546868http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14546868http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14529774<div align="right" dir="rtl">כשהיינו בתיכון לי ולליאור הייתה נטייה לרדת לחוף בשעת לילה מאוחרת, להצטייד בשמיכה ובבקבוק יין וב100% סוללה בטלפון, ולהשתכר שם. לא באמת היינו משתכרים, היינו בעיקר מדברים. האמת שליאור היה הדברן מבנינו, ואני רוב הפעמים הוכרחתי להנהן ולומר "וואו" מידי פעם, למרות שלעיתים לא הקשבתי למילה, וכאשר הוא היה שם לב שאני לא באמת עוקבת הייתי מאשימה את המגבלות שלי "נו, אתה יודע שאני פגומה; גם מדברת כמו עולה חדשה, גם לא רואה טוב וגם השמיעה לא בשיאה", והוא היה מסתכל עלי במבט הזה של "אויש, סתמי כבר" ומתאמץ לא להביא לי סטירה. האמת שזה באמת קשה להקשיב לאנשים שמדברים הרבה, בעיקר שמבפנים מתחוללת בך סערה גמורה. בשלב מסוים של הערב הוא היה מבקש לי לשים שירים כי "אני יודע שיש לך טעם טוב במוסיקה" ואני הייתי מתנגדת בטענה ש"יש לי רק שירים עצובים בטלפון", אז למרות ההפצרות שלו הוא נכנע ושם את השירים ההזויים שלו והיה מכריח אותי לרקוד. וזה היה באמת משחרר, לרקוד ככה מול השמיים האפלים האלה והים השחור הזה ולהרגיש כאילו הכל יכול להיות כל כך פשוט. לא היה אכפת לי לרקוד מוזר לידו, כי זה הוא, כי שנינו לא ציפינו ליותר וכי שמחנו</div>Sat, 16 Jan 2016 03:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14529774http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14529774http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14473354<div align="right" dir="rtl">בדייט הראשון שלנו חיכיתי לך מתחת לבלוק והדלקתי סיגריה ודמעות התגודדו לי בזוויות העיניים ולא באמת הבנת למה. לא תיכננתי את זה. זה פשוט יצא. זה קרה בדיוק כשהנפש שלי בגדה בי והצליפה בי ע"י שובלי הדמעות שהשתרכו להן על הפנים שלי. אני זוכרת שבכיתי על עצמי. על זה שאני חוזרת לכל אותם הרגלים רעים, הכל כמו מנטרה של הרס עצמי שרק מטמאת ומצחינה את הנפש שלי עד שהיא נרקבת. כי ידעתי מה הקשר הזה צופן. נצא כמה פעמים ואז נשכב ואז לא תדבר איתי ואז תרצה שוב ותפטם אותי בכל מיני מילים יפות שלאף אחד לא באמת אכפת מהן ואני שוב אתפתה כי אני לא באמת יודעת להגיד לא. אני שוב אחזור ב5 לפנות בוקר הביתה, שהאור מפציע ואני עסוקה מלהתחבא מכל האנשים שעלולים לראות את המבט האבוד והשיער הפרוע שלי בעיר הקטנה הזו. אני שוב אחזור בזמן שמנקי הרחובות מתחילים את המשמרת שלהם ואני רק אזדהה עם האשפה שהם עורמים בפחים. אני שוב אוכל את עצמי, אנסה לפענח איפה שגיתי ומה זה לעזאזל 'המשבר של אחרי' ולמה אני לא לומדת מהטעויות הרבות שכבר הפכו חלק ממני. כי לא חוזרים על טעויות ומצפים לתוצאות שונות, נכון? בסופו של דבר ישבנו בשעת לילה מאוחרת מול הים</div>Sun, 27 Dec 2015 23:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14473354http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14473354http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14403293<div align="right" dir="rtl">טל ניצן יואב ג'ניה שי מאור תומר גל יניב עדיאל עמית הדר ירדן אביב עמית איליי רמזי רון דניאל ליעד לחיי הטרדות?</div>Sun, 08 Nov 2015 14:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Imani)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=846610&blogcode=14403293http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=846610&blog=14403293