בדייט הראשון שלנו חיכיתי לך מתחת לבלוק והדלקתי סיגריה ודמעות התגודדו לי בזוויות העיניים ולא באמת הבנת למה. לא תיכננתי את זה. זה פשוט יצא. זה קרה בדיוק כשהנפש שלי בגדה בי והצליפה בי ע"י שובלי הדמעות שהשתרכו להן על הפנים שלי. אני זוכרת שבכיתי על עצמי. על זה שאני חוזרת לכל אותם הרגלים רעים, הכל כמו מנטרה של הרס עצמי שרק מטמאת ומצחינה את הנפש שלי עד שהיא נרקבת. כי ידעתי מה הקשר הזה צופן. נצא כמה פעמים ואז נשכב ואז לא תדבר איתי ואז תרצה שוב ותפטם אותי בכל מיני מילים יפות שלאף אחד לא באמת אכפת מהן ואני שוב אתפתה כי אני לא באמת יודעת להגיד לא. אני שוב אחזור ב5 לפנות בוקר הביתה, שהאור מפציע ואני עסוקה מלהתחבא מכל האנשים שעלולים לראות את המבט האבוד והשיער הפרוע שלי בעיר הקטנה הזו. אני שוב אחזור בזמן שמנקי הרחובות מתחילים את המשמרת שלהם ואני רק אזדהה עם האשפה שהם עורמים בפחים. אני שוב אוכל את עצמי, אנסה לפענח איפה שגיתי ומה זה לעזאזל 'המשבר של אחרי' ולמה אני לא לומדת מהטעויות הרבות שכבר הפכו חלק ממני. כי לא חוזרים על טעויות ומצפים לתוצאות שונות, נכון? 

בסופו של דבר ישבנו בשעת לילה מאוחרת מול הים והקשבנו להלמות הגלים על הסלעים והיה מאוד כיף בסך הכל. מה שהמשיך לאחר מכן היה בדיוק כמו שדמיינתי, רק יותר גרוע. אבל התגברתי על זה, אתה רואה, לא רציתי לבוא אליך בסופש האחרון. 

אמרו לי שאני עפה על עצמי עם כל השיגעון של ההחלמה ושל רוחניות ושל פתגמים ושל מה לעזאזל. וזה נכון, כי יכול להיות שזה מסכה, אבל גם מאוד להיות שזה חרדות קטנות שמתלבשות לי על החזה ולא נותנות לי לחזור למקומות החשוכים האלה, עם כמה שהם מפתים ומרגשים אותי. כי זו ההתמכרות הפרטית שלי, לא הסמים, לא האלכוהול, אלא הריגושים.

והאינטימיות איתו בשישי בבוקר הייתה כל כך מענגת שכל מה שהיה בא לי זה לעצור את הזמן ולהשאר מחובקים ככה לנצח ולהוקיר לו תודה על זה שהוא איפשר לחרוג קצת מהשיגרה הכל כך מייגעת הזאת.

אבל הגיע הזמן לחזור להחלמה.