אני חושבת שהכותרת מסבירה הכל, אני בהחלט שונאת שלוקחים אותי כמובן מאליו. כאילו תמיד אני אהיה כאן, יסמנו וי לצד הנוכחות שלי. כאילו תמיד אני אהיה השמנה שמאחורה, כי יש לה רגליים יותר מידי גדולות ובטן שיכולה לסחוב בתוכה אולי אפילו תינוק. אבל זה בסדר, כי אני שם רק כדי לעשות את הדבר שאני אוהבת יותר מכל, לרקוד. היום כמעט לא אכלתי, ומה שאכלתי- אני מרגישה כל כך רע לגביו. אני עייפה, העייפות גוברת על הכל. אני רוצה לזרוק את גופי המתועב הישר על המיטה הרחבת ידיים, אך אני ממתינה בציפייה לערב נפלא. סתם, על מי אני עובדת? אני מותירה אותי ערה מפני שאני לא רוצה שחברתי הטובה מכל תתאכזב, והכינוי "כבדה" יתווסף אל שמי. כי בתכלס, אני לא כבדה, כשצריך אני זורמת, ותמיד מוכנה לצאת להנות מכל הרפתקאה העומדת בדרכי. אבל לפעמים אני עושה מעשים שטותיים מידי, במחשבות לא רציניות כלל וכלל, אך יש אנשים אשר לוקחים את מעשיי בחפץ לב ובכובד ראש. עד מתי הם יבינו שאני ילדה של שטויות? די להפגע ממני.

כולם חושבים שאני שמנה, אני בטוחה. אך לאף אחד אין את האומץ הזה לבוא ולפגוע בי, להעליב אותי, על המשקל השעררותי שלי. למרות שאני בהחלט ראויה לכל הפגיעות וההעלבות האלה. אני פוגעת יותר מידי באנשים אבל בתכלס לא באמת אכפת לי. אני מחכה לרגע שבו מתישהו, מישהו, האדם הזה בעל הביציים, יגיד לי שאני פאקינג שמנה מתועבת ומכוערת. אני צריכה את הנפילות האלה בשביל להתחזק. אני צריכה את המודעות העצמית הזאת בשביל להשתפר. ואני רוצה את כל החוסר ביטחון הזה, בשביל להרזות.

אז בבקשה, תגידו לי את זה כבר. נמאס לי.