They see things I'll never see…

מרגישים שכבר מתחיל להכביד עליי נושא מסוים.

רואים שהוא קורע אותי מבפנים. אני מרגישה על הציונים בעיקר, על המחשבות שנודדות לשם כמעט כל רגע.

על הפחד, על זה שבאמת אף אחד לא מבין- ואני ממש לא מאחלת לאף אחד שיבין דבר כזה.

אז הציונים ירדו ואני בלחץ אטומי. הכל נראה כל כך לא במקום לפעמים וכל מה שאני צריכה זה חיבוק מנחם מדי פעם.

כזה שנמשך איזה דקה\שתיים וחייב להכיל ידיים חמות וגוף גדול ממני.

יהיה בסדר. אני אומרת לכולם ובסוף שוכחת גם לקחת את זה אל עצמי.

הכל יהיה בסדר. מה שצריך לקרות, יקרה.

לא יקרה מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה, אבל דברים יסתדרו. צעדי תינוק..