ניסיתי לפתור משוואה. אני לא כל כך בטוחה מהי הייתה, או מהי עכשיו. אבל אני בטוחה שהיא לא הייתה פתורה אף פעם. ורציתי לפתור אותה, באמת שרציתי. חשבתי להיעזר במי שמבין. באינטרנט, בחברים ובכל עובר ושב. אבל הם לא ידעו מהי המשוואה, כי גם אני לא ידעתי.
מצב מסובך.
אבל בראש ידעתי מה אני צריכה לעשות. ועשיתי.
אז ניסיתי לפתור משוואה על ידי ירידה במשקל. וירדתי. המון. לא, לא משהו אנורקסי או מוגזם. פשוט התחלתי לאכול בעיקר ירקות. הכרחתי את עצמי להתאהב בירקות. לא להתלהב מדברים אחרים. ומה אני אומר - ההתניה הזאת עובדת, כי ירקות מדליקים לי את העיניים ולחם מכבה לי אותו.
זה ההסבר הטוב ביותר שאוכל לתת.
ירדתי המון וקיבלתי מחמאות. המון המון מחמאות. אפשר להגיד שרדפתי אותם, אם להיות קצת קשה עם עצמי. כלומר, לפגוש מישהו שלא ראה אותי בגזרה החדשה ולהתלבש צמוד כדי שהוא לא יפספס, לרצות להיפגש עם אנשים מהעבר סתם כדי להראות להם שיש לי שליטה עצמית - שאני לא אותה פרה מהתיכון, שאני שונה, משכילה ובעלת מודעות עצמית.
באמת שחשבתי שפתרתי את המשוואה. אני שמחה. כיף לי ככה. אני לא רוצה לחזור אחורה. אני רוצה לשמור על ההישג הזה, אני רוצה לקנות המון בגדים חדשים ולא לדלג על שלב הביקני והתמונות על החוף בפייסבוק. אבל לא פתרתי את המשוואה.
אני מניחה שאפשר לתאר את המשוואה כמה שמביא לי סיפוק. כמציאת משמעות בחיי היומיום או משהו כזה.
אני יושבת כאן ומנסה להבין את המשוואה. אני מנסה להבין מה מעניין אותי, ולמה אני עושה את הדברים שאני עושה. ולמה אני לא עושה את מה שאני לא. אז אני רואה תוכניות בערוץ ההיסטוריה. כי זה מעניין. אני משקיעה בעבודה, כי אני רוצה הישגיות, גם אם זה זמני. אני נרשמת ללימודים, כי גם זה נשמע מרתק. אני הולכת לישיבה חילונית, כדי לפתוח את הראש.
וזה באמת פותח. ומעניין. וגורם לי לצחוק ולבכות ולהכיר אנשים חדשים.
אבל אז בסופו של יום אני סתם מרגישה לבד, עם שעמום וחוסר משמעות. מישהי שירדה המון במשקל וזה לא הצליח לפתור לה את כל מכשולי החיים.
לעזאזל. אין לי מושג למה כתבתי את זה. אני לא נכנסת לכאן בכלל יותר.
אולי סתם כדי להיות כנה לחלוטין עם עצמי. או סתם שתוכלו לעזור לי לפתור את המשוואה. או שבחור חמוד יגיב לי על הפוסט הזה ואולי נדבר קצת. לאף אחד אין תשובות, אני יודעת.
אני לא מחפשת תשובות. אני מחפשת לאבד את התלות במשקל, באוכל ובירידה הזאת. אני רוצה להיתלות במשהו אחר.