http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285תמצית חייה והיגיגה של זאת ששואפת לעשות דברים בדרך שלה. כמו להיות תפסנית בשדה שיפון.heCopyright 2026 "אשתו של הנוסע בזמן". All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14324177<div align="right" dir="rtl">אם חושבים על זה... הארי פוטר משתמש באופן קבוע בדיוק בשתי קללות. זה פאקינג כל כך לא מרשים.</div>Sun, 10 May 2015 00:15:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14324177http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14324177http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14302655<div align="right" dir="rtl">לא מבינה את העניין הזה. כלומר, מבינה את העובדה שליוצרי סדרות הטלוויזיה השונים (שלטענתי יש להם השפעה עצומה על החברה הישראלית) לא איכפת מיותר מדי מלבד כסף ורייטינג. זה לא פסול, אני מניחה. יש כאן עסק לכל דבר. אבל יש דברים שמנצחים זאת, לפחות בעיני. ומה שמנצח את זה זו אולי המחשבה על ההשפעה שיש לסדרות טלוויזיה פופולריות על איך שנראית החברה המוצגת בה - וכשסדרה צוברת כזאת תאוצה ורוח, אי אפשר להגיד שאין לה השפעה. לא לטווח הקצר ולא לארוך - היא משופעת השפעה בעיני, וגוררת אחריה שובלים של כתבות, ביקורות והתעסקויות בעניין.אז אני לא מסתייגת!אני באמת לא מבינה את העניין הזה, שבשנת 2015 יוצאת לאור סדרה שמדגישה, מעצימה, מבזה ומקצינה את תמונת המשפחה המזרחית הישראלית. למה? למה ליצור סדרה כזאת?למה להעמיד את הנושא הזה בצורה כל כך בוטה במרכז השיח הישראלי, ואז להתפלא שבבחירות כולם שוב בוחרים להצביע על הקשר הנצחי של פריפריה - מזרחים - עוני - ימין. איך אפשר להתפלא אחר כך, כשכולם מתבטאים בצורה כל כך מגעילה, כשהקונוטציה שיש למשפחה מזרחית היא קללות, גסות רוח, חוסר השכלה, חוסר תפקוד, ובכלל חולניות די מטורפת. איך אפש</div>Fri, 27 Mar 2015 18:02:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14302655http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14302655http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14300777<div align="right" dir="rtl">ניסיתי לפתור משוואה. אני לא כל כך בטוחה מהי הייתה, או מהי עכשיו. אבל אני בטוחה שהיא לא הייתה פתורה אף פעם. ורציתי לפתור אותה, באמת שרציתי. חשבתי להיעזר במי שמבין. באינטרנט, בחברים ובכל עובר ושב. אבל הם לא ידעו מהי המשוואה, כי גם אני לא ידעתי. מצב מסובך. אבל בראש ידעתי מה אני צריכה לעשות. ועשיתי. אז ניסיתי לפתור משוואה על ידי ירידה במשקל. וירדתי. המון. לא, לא משהו אנורקסי או מוגזם. פשוט התחלתי לאכול בעיקר ירקות. הכרחתי את עצמי להתאהב בירקות. לא להתלהב מדברים אחרים. ומה אני אומר - ההתניה הזאת עובדת, כי ירקות מדליקים לי את העיניים ולחם מכבה לי אותו. זה ההסבר הטוב ביותר שאוכל לתת. ירדתי המון וקיבלתי מחמאות. המון המון מחמאות. אפשר להגיד שרדפתי אותם, אם להיות קצת קשה עם עצמי. כלומר, לפגוש מישהו שלא ראה אותי בגזרה החדשה ולהתלבש צמוד כדי שהוא לא יפספס, לרצות להיפגש עם אנשים מהעבר סתם כדי להראות להם שיש לי שליטה עצמית - שאני לא אותה פרה מהתיכון, שאני שונה, משכילה ובעלת מודעות עצמית. באמת שחשבתי שפתרתי את המשוואה. אני שמחה. כיף לי ככה. אני לא רוצה לחזור אחורה. אני רוצה לשמור על ההישג הזה</div>Mon, 23 Mar 2015 09:20:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14300777http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14300777http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14283056<div align="right" dir="rtl">אני לא יודעת איך להסביר את העובדה שאני צריכה הסחות דעת. כי כשאני סתם יושבת ככה אני חושבת על מה אעשה, וכשאני חושבת על מה אעשה אני חושבת על החיים, וכשהחיים מגיעים הפאניקה מגיעה, והמודע מעיף את זה לתת. לפחות נדמה לי. ואז אני רוצה לאכול, אבל אני צריכה הסחות דעת. לאכול זה לא פתרון. פתאום לאכול נשמעת אופציה מצויינת. פתאום סושי זה הריגוש הגדול ביותר. אבל לא, הסחות דעת. אז אולי אלך להתקלח. צ'ק. אולי אקרא ספר. אין ריכוז. אולי אדבר עם חברות. יש לימודים. אולי אדבר עם ההורים. אולי. אולי אכנס שוב לאתר של הטכניון, שוב לעברית. שוב לבדוק מה טומן בחובו העולם הזה, מה אני רוצה לעשות בו. מה בכלל המשמעות של כל זה ואיזה מקצוע יתאים לי. מה מעניין אותי, מה יהיה גם פרקטי וגם יישומי. וואו. הסחת דעת. גדולה מדי. לתת מודע. והלאה. ואז יום האהבה גורם לי לחשוב. אהבה תהיה הסחת דעת מספקת לחיים האלו? </div>Sat, 14 Feb 2015 17:51:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14283056http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14283056http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14278825<div align="right" dir="rtl">אתמול דיברו איתי על טו בשבט והתחדשות. ואז דיברו גם על התחדשות יהודית. ואז חשבתי על ההתחדשות שלי. כמה הייתי רוצה שהיא תקרה כבר. לא, יהיה לי קצת קשה להגדיר מהי התחדשות מבחינתי. אולי לכתוב בבלוג אחרי המון זמן שלא נגעתי בו. אולי ירידה משמעותית במשקל. אולי להירשם סוף סוף לאוניברסיטה. אבל אני יודעת שאני רוצה את זה. רוצה להיות קצת אחרת. רוצה לשמור על הביטחון שצברתי. רוצה זהות חילונית מחודשת. וגם אולי זוגיות. אולי קשר פיזי, אולי גם רגשי. להבין קצת יותר את העולם הזה.</div>Fri, 06 Feb 2015 11:10:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14278825http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14278825http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14062888<div align="right" dir="rtl">כשאתם שומעים שיר שמצית בכם משהו חדש. אחרי שכבר הייתה לכם הרגשה שאף שיר כבר לא יצליח לעשות את זה. ששמעתם את כל מה שהיה לשמוע בעולם. אבל אז הוא מגיע. בהתחלה אתם קצת לא מאמינים שאתם באמת יושבים שם והוא באמת מתנגן. ושהצלילים והמילים זו כזו הרמוניה מושלמת שבא לכם לצרוח. אבל אתם לא צורחים. כי אתם לא הורסים את השיר. אז קצת עוצמים את העיניים. וקצת מקשיבים לו שוב. ושוב. ושוב. ואז מגיעה ההרגשה שאם מישהו סופר אי שם בעולם את כמות הפעמים שלחצתם על הכפתור הזה... הוא כנראה ישתעמם וימצא לעצמו חיים אחרים כלשהם. ואז אתם ממשיכים לעצום את העיניים וללחוץ על הרבה ריפיטים בין נשימה לנשימה. ואתם קצת שוכחים בכלל שאתם עכשיו עושים פסיכומטרי, ושיש מלא ללמוד. וכשאתם לומדים מצולעים אתם קצת מנגנים אותו לעצמכם בראש. וגם כשאתם עוברים ללמוד מעגלים. וגם כשאתם עוברים להסקות מילוליות. המלודיה הזאת פשוט נתקעה איפושהו בתת התודעה שלכם והיא פורצת החוצה בכל רגע אפשרי. אם בכלל אפשר להגדיר זאת כך - לכם בכלל נדמה שהמחשבות שלכם ברגעים אלו מורכבות מהמנגינה הזאת. ואיכשהו השיר הזה גורם לכם לבהות ביוטיוב המון זמן. ולחשוב על המילים.</div>Wed, 12 Mar 2014 23:03:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14062888http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14062888http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14046756<div align="right" dir="rtl">היי.ובכן, אני בשלב המבלבל והדי נורא הזה שבו צריך לבחור תחום לימודים. ואני נקרעת כאן בין שני צדדים שאין לי מושג איך לאזן ביניהם.אני ריאלית והומנית, ואלו שני צדדים שאני מנסה להבין איך לשלב אותם בתואר כלשהו.נתחיל מזה שאני רוצה מאוד ללמוד מדעי המחשב. נשמע לי מעניין מאוד וכולל בתוכו נושאים לא מעטים שאני אוהבת. ומצד שני, זה הכי טכני שיש. אני רוצה שיהיה לי גם קצת זמן הומני, אפשר לקרוא לזה. משהו קצת שונה.הבנתי שהאוניברסיטאות מעודדות לשלב את מדעי המחשב עם חוג נוסף, ושזה לא משנה איזה. אז חשבתי לקחת תואר כפול של מדעי המחשב וספרות. ספרות זו אחת האהבות הגדולות שלי בחיים, והבנתי שאפשר לקחת כחלק מהתואר גם כתיבה יוצרת, מה שבכלל הפך את כל העניין למלהיב מאוד בעיני.והשאלה שלי אליכם - זה ריאלי? אני אמות מעומס? עדיף להתמקד במשהו אחד? אם יש כאן מביני עניין, שרוצים להגיב על העניין ואולי גם לפוצץ את הבועה שאני חיה בה, אשמח מאוד לשמוע את דעתכם.</div>Thu, 20 Feb 2014 17:32:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14046756http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14046756http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14014809<div align="right" dir="rtl">with your crooked heart,אז אני קצת שונאת את כולם. ושונאת את עצמי. ושונאת המון המון דברים בכלל. ואני לא יודעת בכלל למה ומאיפה כל השנאה הזאת מגיעה. והמשפט הזה כל כך נכון. אני באמת רוצה לאהוב יותר.</div>Sat, 11 Jan 2014 20:56:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14014809http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14014809http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14006125<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שאם אני לא אשנה דברים בחיים שלי עכשיו, אני אתחיל לעשות דברים מאוד מטומטמים. אז הלוואי שאני אשנה את הכל ושאני אפסיק להיות כזאת דיכוטומית. והלוואי שתהיה לכם שנה נפלאה, כזאת שלא סתם תעבור על ידכם ושלא תהיה לה משמעות. כזאת שתשנה את הדברים שתרצו שהיא תשנה, ושכשתסתכלו על השנה הזאת תאמרו לעצמכם - זה הזמן שלנו להיות מאושרים. </div>Wed, 01 Jan 2014 12:48:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14006125http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14006125http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14004380<div align="right" dir="rtl">מאז שהתחלתי לעבוד בחנות ספרים יש לא מעט דברים שממש מציקים לי ביחס של לקוחות למוכרים. פתאום אני מבינה לליבו של כל מלצר, מוכרת בגדים באיזו חנות אקראית או אפילו ההיא שיושבת בדוכנים של הלוטו. כי אנשים, אתם יכולים להיות מעצבנים ברמות על. הנה כמה מההיילייטים שנאספו להם מימי המאושרים בחנות: - למשל, לפנות למוכר כשהוא כבר מדבר עם מישהו אחר. - להיכנס לחנות ולזרוק שאלה לאוויר, ולצפות שכולם יתפנו מעיסוקיהם ומיד ירוצו אליך בידיים פתוחות, רק מחכים להגיש לך את הספר אותו אתה מחפש. - אלו שמצפים שאיכשהו, מחלל האוויר, אנחנו נמצא את הספר שמבחינתו לחלוטין עונה להגדרה: "ראיתי אותו לפני שנתיים באיזה דוכן שלכם בתל אביב, אני לא זוכר את השם או את הסופר אבל יש לו כריכה שחורה כזאת. את יודעת על מה אני מדבר?..." - אלו עם הבקשות הכל כך חצופות, טיפשיות ולא הגיוניות בעליל, שמתחשק לי לדפוק להם את ספר השיאים של גינס בגולגולת - "היי, תשמעי, אני לא ממש רוצה לקנות את כל העיתון הזה. את מבינה? זה עשרים שקל. ובסך הכל אני צריך מכאן כתבה אחת. אז בבקשה תקחי את העיתון ותצלמי במכונות צילום שלכם שם רק את הכתבה הז</div>Mon, 30 Dec 2013 10:13:00 +0200nobody@israblog.co.il ("אשתו של הנוסע בזמן")http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=845285&blogcode=14004380http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=845285&blog=14004380