מתי בפעם האחרונה, עשית משהו, בשביל מישהו...

זה לא שאני לא מסוגלת לעשות את זה...

הוכחתי מספיק פעמים שאני יכולה להתעלות על עצמי ברגעי לחץ.

ואולי זה יהיה פולני מצידי לומר שפשוט הזדקנתי ואני לא מסוגלת לעמוד בלחץ הזה,

הודו שינתה אותי מכף רגל ועד גבה,

זה לא שחזרתי מושפעת בום-שנקר-לבושת-סחבות-צבעוניות ומחללת בחליל במבוק,

אלא השקט והשלווה שחוויתי שם גרם לי להרהר בבחירות שעשיתי בחיים.

אפשר לומר שפשטות שמחלחלת בי המחשבה על הפשטות שבחיים הכפריים במשעולי עמק פרוואטי... הרוגע וחוסר הדאגה...

האהבה שהשארתי מאחור...

ובשביל מה? כדי לחזור לכל הלחץ הזה?

לישון עם אקדח בשידה?

להעביר עוד דד ליין בדקה ה90?

3 לפנות בוקר והעיניים מזגזגות ימינה שמאלה,

לא מצליחה להתפקס, אבל חייבת לסיים את הפרוייקט...

משרטטת עוד חזית למבנה שימור עם טוויסט חדשני, קווים קווים, מאבדת את הצפון, מוצאת איזה חדר בלי חלון...

והימים אותם ימים והלחץ אותו לחץ...

הגוף שלי מפתח תסמיני בלות,

ככל שמועד ההגשה מתקרב כך הגוף שלי מתפרק...

פעם אני מתמוטטת מאפיסת כוחות וחוסר שעות שינה,

פעם נתפס לי הגב במצב כפית,

אפילו פעם התחלתי להקיא כמו ממטרה... 

למה אני צריכה את כל החנק הזה?!

חולמת על בית מבלוקי בוץ לצד נחל מפעפע בשיפולי ההימלאיה,

חולמת על לקום בבוקר ולשתות צ'אי,

להדליק ג'ויינט עם וי ג'יי ולשוחח איתו בנעימות ללא מילים...

במקום ההוא לא היה צריך מילים,

רק להסתכל בעיניים ולספוג קרני שמש אוהבות ומלטפות...

במקום ההוא היה לי כל כך טוב...

ועכשיו? אין לי ברירה ואני צריכה להתמודד עם ההחלטות שלי...

אם רק היה לי אומץ,

לעזוב הכל,

ולנסוע לשם,

לנסוע אליו...

אהבה,

ויק =)