http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372Take Responsibility 4 your LifeheCopyright 2026 Smile=). All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13957411<div align="right" dir="rtl">כשהמחשבות מהדהדות בראשי, פועמות חזק בליבי, כך עזבתי אותך...עזבתי אותך מאחור, כמו רעש עמום של פקק שעם נחלץ של בקבוק למברוסקו חדש. התגלגלתי לתוך סיפור פנטזיה חדש שרקמתי במוח המעוות שלי, כך עזבתי אותך... ולא חשבתי לעצמי, שכאשר ימאס לי מלרקום עוד פרט לעלילה,בנשימה אחת, לא חשבתי שתחזור אליי... אבל בי אין מקום להכיל אותך, אני נפש שבורה, אני ציפור פצועה, מחכה ליום בו אוכל לחזור לעוף. אהבה, ויק =)</div>Mon, 04 Nov 2013 23:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13957411http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13957411http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13816898<div align="right" dir="rtl">לפני 8 וחצי שנים אני ואתה נפגשנו בפעם הראשונה. האמת שאני לא בדיוק זוכרת מה הפגיש בינינו ואיך הכרתי אותך, אך הנה אני 8 וחצי שנים אחרי, עדיין פה איתך. אני זוכרת שבהתחלה הכל היה משחק בינינו, הייתי באה ועושה קצת רעש ופוזות (כיאה לילדה בת 16) ואחר כך נפתחתי אלייך. לאט לאט מעטפת הבדיחות דעת והשיגעון נפרמה ופרקתי עול. שיתפתי אותך בכמוסות הכי יקרות לליבי, רק אתה ידעת, ואז החלטתי גם לשתף אותך עם החברים הקרובים, כדי שאולי יבינו אותי יותר טוב. יקירי, בלעדייך אני לא יודעת לאן הייתי מתדרדרת, אתה היית פה, קיר שותק ודומם, לא שופט ולא מרחם, שוקק כל מילה ומילה, ואנשים זרים לי, שאינם יודעים איך אני נראית היו פה כדי לתת את דעתם. אתה היית לי פסיכולוג הומני, לא לקחת 300 שקל לשעה, פשוט נתת לי להתבטא ופרוק. קרו לי הרבה דברים במהלך החיים המשותפים שלנו, מי כמוך יודע. באירועים הכי כואבים שלי נשארת דף חלק ואיתן אותו מילאתי בתסכול, בכאב ולעיתים גם בשמחה. אתה זה שנתן לי להשלים עם עצמי, אתה זה שגרמת לי לתובנות חשובות בחיים. כשאבא הרביץ לי, הפסקתי לרחם על עצמי, התחלתי לרחם עליו. כשאמא התעלמה מ</div>Sun, 16 Jun 2013 10:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13816898http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13816898http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13347181<div align="right" dir="rtl">כששואלים אותי איך זה קרה, אני יודעת לספר... אבל עד היום אני לא יודעת להסביר... אני מפנטזת על הרגע שבו נפגש, נצלול אחד בעיני השניה. אין צורך במילים, אמרנו מספיק בתשעת החודשים האחרונים. תקופת הריון שהולידה אהבה שרק מחכה להתפרץ מתוכי... אני מייחלת למגע, ליטוף של אצבע שחומה ומחוספסת על שפתיי, סביב צווארי ובמורד גבי... העיניים הכהות והעצובות הללו שיחדרו לתוך נשמתי... לדבר בלי מילים... איך אפשר להסביר את הכאב? איך אני יכולה לדעת אם הוא הגבר הנכון בשבילי? חוצץ בינינו מרחק עצום, כמו שני קצוות של נהר אשר לעולם לא יפגשו. עבר כל כך הרבה זמן ולא הצלחתי להדחיק אותו מהראש, ניסיתי כל כך להמנע ממחשבות על סוף טוב ולגדוע את הסיפור הזה בחיתוליו. זה היה סיפור אהבה של סוף הקיץ, אך הוא נמשך אל תוך החורף, אחז בי בחוזקה וסירב להינמס יחד עם השלג של עמק פרווטי. שלשום בכיתי בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן שניסיתי להדחיק את מה שיש בינינו זה התפרץ. 3000 ק"מ מפרידים בינינו, פער התרבויות לעולם לא יתאזן, השפה הזרה תמיד תיהיה שגורה הרחק מאיתנו, טווח הגיליים הגדול יהדהד מאחור, אך אני לא אוותר...</div>Tue, 03 Jul 2012 16:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13347181http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13347181http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13316660<div align="right" dir="rtl">כל כך כמהה לקצת שקט... אני מוצאת את עצמי מתענגת על רגעים שבהם אני לבד... כל כולי מוקדש לעצמי... ללא פרצופים מוכרים שמושכים אותי לכיוונים שונים... שוכבת בגינה, משתזפת, קוראת ספר... מתענגת... כמה מתוקים הם הרגעים האלו... של הדממה... אותי זה מפתיע, כמה שאני מתחננת לקצת בדידות, עד היום זה הלחיץ אותי... הלבד הזה הלא מוכר שחודר מתחת לקרקפת ומכריח אותי להרהר... פשוט אין לי כוח לזיוני שכל... לשבעים אלף שיחות ביום.... לאובססיביות התקשורתית הזאת... אהבה, ויק =)</div>Fri, 15 Jun 2012 18:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13316660http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13316660http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13221032<div align="right" dir="rtl">זה לא שאני לא מסוגלת לעשות את זה... הוכחתי מספיק פעמים שאני יכולה להתעלות על עצמי ברגעי לחץ. ואולי זה יהיה פולני מצידי לומר שפשוט הזדקנתי ואני לא מסוגלת לעמוד בלחץ הזה, הודו שינתה אותי מכף רגל ועד גבה, זה לא שחזרתי מושפעת בום-שנקר-לבושת-סחבות-צבעוניות ומחללת בחליל במבוק, אלא השקט והשלווה שחוויתי שם גרם לי להרהר בבחירות שעשיתי בחיים. אפשר לומר שפשטות שמחלחלת בי המחשבה על הפשטות שבחיים הכפריים במשעולי עמק פרוואטי... הרוגע וחוסר הדאגה... האהבה שהשארתי מאחור... ובשביל מה? כדי לחזור לכל הלחץ הזה? לישון עם אקדח בשידה? להעביר עוד דד ליין בדקה ה90? 3 לפנות בוקר והעיניים מזגזגות ימינה שמאלה, לא מצליחה להתפקס, אבל חייבת לסיים את הפרוייקט... משרטטת עוד חזית למבנה שימור עם טוויסט חדשני, קווים קווים, מאבדת את הצפון, מוצאת איזה חדר בלי חלון... והימים אותם ימים והלחץ אותו לחץ... הגוף שלי מפתח תסמיני בלות, ככל שמועד ההגשה מתקרב כך הגוף שלי מתפרק... פעם אני מתמוטטת מאפיסת כוחות וחוסר שעות שינה, פעם נתפס לי הגב במצב כפית, אפילו פעם התחלתי להקיא כמו ממטרה... למה אני צריכה</div>Sat, 21 Apr 2012 02:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13221032http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13221032http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13183298<div align="right" dir="rtl">והיה לי חלום הזוי... כנראה שזה המקום היחיד שאני יודעת בוודאות שהחלום ישמר לנצח.... אינטרנט ג'אנק... חלמתי שאני צריכה ללכת למשמרת, אבל שכחתי את האופניים שלי בכניסה לאיזה חוות סטודנטים... אז החלטתי שאני לוקחת את הגולףקארט של העבודה (שפועלת על חשמל) ונוסעת לשם... כל הדרך אוכלת תסביך לגבי מד החשמל... אחרי שהגעתי ליעדי הצטרפו אליי שתי חברות מהלימודים, היו שם מלא סטודנטים שהתארגנו לאיזו הפקת מסיבה במקום. פתאום, בהיסח דעת לקחו לי את ה'ריקשה', התחלתי לרוץ ולחפש אותה, פניתי לחברי לסטודנטים שאמרו לי שהם צריכים להעמיד עליה כמה דברים, התנפחתי מעצבים- באיזו חוצפה הם מעיזים לקחת את הריקשת ביטחון בלי לבקש... שום דבר שניסיתי לא עזר, לא איומים, לא תחחנונים... ומצד שני הזמן לוחץ ודוחק כי נעלמתי מהמשמרת ואני אומרת לחברה שלי "ראות תעזרי לי!"... שום אני מחפשת, רואה בזווית העין את הצ'קלקה הכחולה ושום היא נעלמת... ויתרתי כבר, היה לי חשוב להגיע למשמרת גאד דאמט... מאות סטודנטים מחופשים החלו לנהור למקום, דבר המעיד על מסיבת הטבע המתממשת ובאה... פתאום אני רואה בין כל האנשים את שתי החברות מחופשות</div>Fri, 30 Mar 2012 22:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13183298http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13183298http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13093370<div align="right" dir="rtl">אני מרגישה שנהייתי קצת אגוצנטרית וזה מלחיץ... אני אוהבת לעשות מעשים טובים, ככה סתם על הדרך... אבל אני מרגישה שנמאס לי, נמאס לי להיות הפראיירית שעושה טוב ומקבל זובור בחזרה... כואב לי בלב ואני מרגישה מועקה כשבנאדם מבקש ממני עזרה ואני עונה בשלילה, אבל סה לה וי- אלו החיים... השנה האחרונה לימדה אותי שאני לא יכולה להמשיך להקריב את כישרוני על מזבח הזמן ובסוף להדפק, כי כל טיפה של זמן שמוענת לאחרים היא טיפת זמן שנוזלת לי בשעון החול. והימים שלנו, הם ימים ללא זמן. ימים בהם השמש ממהרת לזרוח ואחרי מיצמוץ מתעייפת ושוקעת... ואולי, אולי אני צריכה ללמוד לנהל נכון את הזמן שלי... אולי כאן קבור הכלב... אבל כרגע זה לא רלוונטי... כל מה שנשאר הוא החופש של העיפרון... אהבה, ויק =)</div>Wed, 07 Mar 2012 16:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13093370http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13093370http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13080140<div align="right" dir="rtl">מחר מתחיל סמסטר חדש...המצברים שלי לא מלאים, לא באמת היתה חופשת סמסטר... אני לא יודעת איך אני אמשיך ככה את הסמסטר הכי קשה בלימודים... פשוט אין רוח במפרשים... רות... סוף.אהבה, ויק =)</div>Tue, 28 Feb 2012 19:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13080140http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13080140http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13067373<div align="right" dir="rtl">מישמיש שלי, שנים חולפות והכאב לא מרפה... שש שנים שאנו- החברים והמשפחה, נפגשים בבית עלמין כדי להנציח אותך... כל פעם מחדש מישהו אחר אומר שהוא היה רוצה להתעורר מהסיוט הזה... השנה כמו בכל שנה, נתת סימן שאתה איתנו... אני ומור ישבנו בבית קפה לפני האזכרה מתוסכלות מהמבול שהולך בחוץ, וברגע שיצאנו לכיוון הבית עלמין הגשם פסק, שמש חמימה בצבצה מבעד לעננים ונלחמה ברוחות המצליפות להעניק טיפה של נחמה.... וככה אתה היית בשבילי, מישמיש שלי, היית שמש שהאירה לי על הדברים הטובים שבחיים, היית כדור אור שחימם אותי בלילות קרים, היית החומה שלי, הזכר לחיים, כי מבעד למכות והשוטטות ברחובות כבר שכחתי מי אני... ואז אתה באת סחפת אותי במערבולות של שיגועים, הוצאת אותי מאיזון וקטפת לי את הלב בחיוך אחד... כשנכנסתי אלייך הביתה השנה, מלא קצינים במדים לבנים מגוהצים ישבו בסלון, אותי זה לא עיניין, הלכתי ישר לחדר שלך... הוא קצת השתנה, אבל רק מי שמכיר יודע... ישבתי בכורסא ונשמתי נשימות קצובות של ריח, ריח שלך... מפחיד לחשוב ש-שש שנים עברו אבל החדר שלך מריח אותו הדבר... קפאתי בכורסא מתרפקת על השטויו</div>Tue, 21 Feb 2012 15:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13067373http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13067373http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13049686<div align="right" dir="rtl">מתנצלת בפני הגולשים האנונימיים שבמקרה הגיעו לדף זה על העדרותי בזמן האחרון... הכל בנאלי הכל אותו דבר... מבחנים, הגשות של פרוייקטים, עבודה... כסף שנוצל לי מהאוזניים כאילו אמא שלי מחרבנת שטרות של יצחק בן צבי לפי בקשתי... אבל חובה ללמוד, בלי השכלה אי אפשר להתקדם בחיים... כנראה שבשביל להגשים את החלומות שלי אני אצטרך לוותר על החיים שלי לעוד הרבה זמן... עוד יום שישי ואני בעבודה... לומדת בעבודה, עובדת בלימודים, לפעמים אני כבר שוכחת מה אני אמורה ללבוש באיזה יום... לפני כמה ימים באתי לצאת לעבודה עם נעליי עקב,סרגל ונשק ואיכשהו הסיטואציה אפפה יותר מדי סקס אפיל אז התעשתתי ממנה במהרה... וחבר? מתי הוא יגיע? תמיד הנשים הגדולות מצאו את עצמן ללא תא משפחתי... לדוגמא האדריכלית זאהה חדיד... לפעמים עולה בי חרדה שהויתור על החיים יהיה נצחי... לא! אני לא איזה "מתה להתחתן ולהשריץ תינוקות קירחים" אחת, שאנטי שאנטי... קודם תנו לי להזדיין בסדיר... ולנושא קצת אחר- יום חמישי אזכרה למישמיש שלי, כפרה עליו... מי זה? זה החתיך משמאל... ואני אמורה לכתוב איזה משהו להקריא, יש כל כך הרבה דברים שאני</div>Fri, 10 Feb 2012 23:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (Smile=))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=84372&blogcode=13049686http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=84372&blog=13049686