טוב אז החלטתי שאני מעדכנת את הפוסטים בזמנים שהכי מתחשק לי ולא משנה לי ממש מתי (:
אז איך נתחיל את סיפורי המופלא על יומי הארוך?
האמת- שאני מרגישה כמו סופרת, שיושבת ומנסה לתכנן חיים מושלמים, ועוד איך להוציא אותם לכתיבה, שזהו מבחינתי החלק הקשה ביותר.
האמת?- שלשתף אנשים שאני לא מכירה ולעולם כנראה גם לא אכיר במה שקורה לי זה קשה. יש כאלה שיגידו שזה קל יותר- כי העובדה שאתה לא מכיר את הבנאדם עוזרת מלמנוע את צורת החשיבה "הוא בטח חושב עליי ככה או ככה" היות ואתה לא מכיר את הבן אדם אתה לא יודע מה באמת הוא חושב.
אבל אני חייבת דווקא לא להסכים בנושא, כי מה שאני יודעת שמאחורי כל מחשב ומקלדת עומד בן אדם. ולהיפתח ככה סתם (בין אם זה בחיים או מאחורי מסך מחשב מרובע) כמעט תמיד קשה לי. במיוחד ברגעים נסערים.
אז איך היום התחיל?
לחוץ ביותר למען האמת, אבל טוב. הגשתי קשורה לחבורה, מה שזמן רב לא קרה ולא נתנו לי להרגיש. הרגשתי שאני חלק ממשהו, למרות שהיום כה קצר ונגמר. הרגשתי טוב ^^ רק חבל שסופו של כל יום טוב להיגמר.
איכשהו הכל משתנה בין רגע, מטוב לרע. לפעמים קיצוני, ולפעמים קיצוני מידי.
אני מניחה שהמשפט "לא הכל שחור ולבן" אכן יכול להיות תקף למצב.
השאלה היא- באיזה מצב אני ארגיש את הלבן? מתי אצא מהתחום האפור-שחור ליותר מכמה דקות בודדות?
אני מניחה שהתשובה מעורפלת, כי איש (אפילו לא אני) לא מסוגל לענות על כך. וחבל שכך... אבל כך תמיד היה, וכך תמיד יהיה.
ללכת לבית הספר בשישי, אחד הדברים המדכאים בעולם (בייחוד כשאתה לא אמור ללמוד חחח) אבל אין מה לעשות כי כל מה שאני עושה יש לו השלכות! ויש להתמודד עם זאת. למרות שבכל מקרה שנת התיכון עומדת להיגמר כך שאולי זה כן יהיה נסבל בסופו של דבר (:
למרות הכל לנסות לנצל את תום השנים היפות האלה- יכול להיות דבר מקסים. והעובדה שאאלץ לגמור את הדברים החשובים לי מכל מפחידה אותי. כלכך מפחידה שאני אפילו לא יכולה לחשוב מה יקרה אם אוותר על חלק מהם! על ההזדמנות לגדול ולהצליח!
קשה קשה... אבל אני מקווה שלא אאלץ לבחור בין שני הדברים החשובים לי מכל.
אז איך היום המשיך- בלחץ אדיר, כמו ששמתם לב.
כל המחשבות על הסיום מלחיצות כל כך! עצוב שיש לי ממה להילחץ כל כך, אבל החיים... לצערי זה מה שהם מחליטים- לחץ.
לחזור הביתה, כיף ויחד עם זאת רועש! ללכת אל אחיותיי שרבות ללא הרף ומבלי משים לריב ביחד איתן.
למרות שלעולם לא אוותר על אהבתי מהן, וזה אחד הדברים היפים, אהבה. אהבת משפחה, חברים, זה דבר יפה.
למרות שאהבה, לחץ ועצב... אושר ושמחה.... כמובן בכל זה המוח הוא האשם.
הוא זה שגורם לנו בכוח להרגיש את כל זה- לפעמים אני חושבת "למה החלק הזה קיים? במה הוא מועיל? לא עדיף בלי זה וזהו??"
אני לא בטוחה בתשובה, אבל לפעמים- כך הייתי רוצה להרגיש.
אז איך היום המשיך- בעצב? לא למזלי (:
ולא בשמחה.
לא באושר.
ולא באהבה.
הוא המשיך..... בהכל~!
רגשות מעורבים של ממש כנראה חחח (:
אבל זה קורה...
אחחחחח גיל ההתבגרות! כמה שאני אשמח כשזה יעבור!
טוב אז כנראה שבמקום פריקה על מה שעבר עליי יצאה לי פילוסופיה של ממש.
(אחחח כתיבה כתיבה כתיבה... מה הייתי עושה בלעדייך ובלי החשיבה היצירתית שלך ^^)
טוב אז זה כל מה שהיה לי להגיד-
במקום משהו דיכאוני יצא משהו מוזר ביותר (ואני לא אתפלא אם הלכתם לאיבוד בדרך חחח), אבל לפחות זה מרגיש יותר טוב (:
אז שבת שלום לכולם!
בברכה,
ש'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
