http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536הכניסה חינם, באלכם? מוזמנים (:heCopyright 2026 שעון מעורר. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14208704<div align="right" dir="rtl">כל כך הרבה תהיות, מה יקרה בעתיד.. מתי כבר יום הגיוס שלי יגיע... מתי אני אוכל לפגוש אנשים או מתי כבר יבינו את מה שאני מנסה להגיד בלי להתחנן מאה אלך פעם! חחחח האמת שזו פעם ראשונה מכל הפוסטים שאני מפרסמת פה שאני כותבת משהו בלי יותר מידי לחשוב או בלי להיות סופר עצובה/כועסת, זה שינוי מרענן D: אני גם תוהה האם אנשים ממשיכים לקרוא את הפוסטים האלה, למרות שגם אם לא- WHO CARES! גם לכתוב לעצמי זה כיף לא פחות ולא יותר D: מצבי רוח, תהיות, שאלות, בלבולים... להיות נערה מתבגרת, או בכללי להיות מתבגר! (כןכן גם בנים וגם בנות) זה דבר מאוד משעשע, מוזר, מעצבן... מעניין מתי כבר יגיע היום שלא אחשב כנערה מתבגרת, זה בטח יהיה שינוי מרענן D: למרות שבטח כמו כל הדברים זה לא יהיה כמו שאני חושבת שיהיה XD טוב נו אז פוסט קצרצר רק כדי להראות חיים... בוא נראה אם גם אנשים אחרים חיים פה ונכנסים מידי פעם, אז תגובות לראות לא יזיקו D: נכון? (;</div>Tue, 30 Sep 2014 17:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (שעון מעורר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14208704http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=842536&blog=14208704http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14142013<div align="right" dir="rtl">וואו לא ייאמן, מסיבת סיום עברה בשלום, אפטר פרטי בשמח וכיף, טקס הסיום שלי בבית ספר, אשכרה סיימתי ללמוד רשמית! אני לא מהבחורות האלה שצורחות ורצות ומתלהבות כל כך מדברים אפילו פעוטים כאלה, אבל הפעם זה היה דורש. לחבק את חברות שלי לפני שאנחנו נפרדות, הן כל אחת מהן ממשיכות ללמוד ואני הולכת לצבא, לבד אבל בכל זאת. פשוט שרדתי 4 שנים בבית ספר הזה, 4 שנים שאני יכולה להגיד בוודאות שאין על השנה הנוכחית שזה עתה הסתיימה. למרות העצבים, הכאב, הבכי והדיכאון, כל מה שחוויתי בסופו של דבר השתלמו רק בשביל לחייך כל כך אל אורם של הזיקוקים בטקס הסיום הרשמי שלי. מה כבר נשאר לי? שתי בגרויות אחרונות ואז חופש, החופש הגדול האחרון שלי. כמובן שיהיו עוד חופשים, אבל חופשים ארוכים כמו החופש הגדול, לא יהיו עוד, ואני מקווה לנצל אותם טוב. לעולם לא יהיה קל, את זה אני יודעת, ואני מקווה שאנשים לא ימשיכו לחפור לי עד כמה אני אתגעגע לשנות הלימודים שלי, כי לא חושבת שאפשר להתגעגע למקום שסובלים בו כל כך נכון? (: אחד הדברים שאני הכי מצפה לו, זה הצבא. ולפני שכולם ינסו להניע אותי מכך- אני רוצה לנצל טוב את הצבא, להגיע לתפקיד זורם ל</div>Fri, 20 Jun 2014 17:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (שעון מעורר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14142013http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=842536&blog=14142013http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14134356<div align="right" dir="rtl">אז מה לא היה? זו הייתה שנה שאין לי מילים איך לתאר אותה, אולי "וואו" פשוט יספיק הפעם? אז הנה אני אומרת- וואו! י"ב, שנה אחרונה.. קשה לי להאמין שהצלחתי לעבור כל כך הרבה עומס וכל כך הרבה עומס ריגשי. קשה לי להאמין שהשנה הזו הבנתי מי אלה באמת חבריי, מצאתי את המקום היחיד שבאמת אני מתקבלת בברכה. גיליתי את פרצופיהם האמיתיים של האנשים שמסביבי. התעצבנתי, בכיתי, התרגשתי, הרגשתי אושר ובכיתי שוב, פחדתי הטיול לאילת לבד בפעם הראשונה, מסיבת הסיום שתגיע ממש בקרוב והאפטר פרטי, המסיבה הראשונה עם אלכוהול שאי פעם אהיה שם (עם כמה שזנ מזר כנראה להודות שלא הייתי מעולם בפאבים.. או שלא?) האהבה הראשונה. האכזבה הראשונה. לראות תמונות ישנות שלי ולא להאמין שזו היא אני. כל השעונים המצחיקים שהייתי עונדת על ידי הימנית, למרות שאמרו לי לא פעם שביד שמאל זה השעון. הפסים הזהובים שעשיתי בשיערי. הפנים שהייתי עושה (ועדיין עושה) כשהייתי הולכת לבית ספר, למרות שפעם זה היה גרוע. חוסר האיפור.. חוסר המסיכה. התמימות, הילדה הקטנה ההיא שפעם בכתה מכל שטות והייתה מתבודדת לבדה ללא אנשים, זו שלא היו לה מעולם חבריי אמת, זו החשד</div>Tue, 10 Jun 2014 12:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (שעון מעורר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14134356http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=842536&blog=14134356http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14052774<div align="right" dir="rtl">אוקיי אז הפוסט הזה שונה מהאחרים כי... טוב הפעם הוא לא יהיה כתוב בצמורה המיסתורית והתמימה שלי (אולי קצת תמימה, אבל למי אכפת!). סופסוף טיפת אושר ורוגע בחיים, התעמתתי איתו, הוא פגע בי והעמתתי. עמדתי על שלי, נתתי אפשרות לראש להירגע ולו הזדמנות לחזור בו, הוא לא לקח אותה, אז חתכתי. לא יכולה להגיד שהיה קל לעשות את זה, לא יכולה להגיד שלא כאב לי לעשות את זה או שלא כאב שלי שהוא לא חטף את ההזדמנות. אבל... אני לא עצובה! אני לא בוכה.אני לא מדוכאת. אני לא מרגישה כאב בלב. אני מרגישה... חופשייה! אני מרגישה הקלה!! אני חושבת שאני מרגישה ש... התגברתי עליו, לגמרי התגברתי עליו!! (: אני מרגישה כל כך טוב, אני סופסוף יכולה להתקדם לי בחיים בקו ישר! סוף סוף אני יכולה להמשיך הלאה כמו שצריך בלי להסתכל בעבר. קיבלתי ניסיון בזכותו ובגללו, ועכשיו אני לא אתן לו להפיל אותי שוב ^^ סוף סוף, קצת אושר!! שמחה ואני מחייכת שוב! אני כותבת את הפוסט הזה בחיוך והתרגשות וצורחת בתוך הלב שלי בשמחה "יש התגברתי עליו! אני לא חושבת עליו יותר~!" הייתי חייבת להוציא את זה ובפוסט שמח זה נראה לי האופן הכי טוב שאפשר להגיד!! פ</div>Fri, 28 Feb 2014 11:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (שעון מעורר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14052774http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=842536&blog=14052774http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14046632<div align="right" dir="rtl">בכל דבר בחיים, בכל תקווה בכל שביב של אושר ושמחה בכל רגע אחד בודד שמרגישים שהחיים מסתדרים באורח פלא.. תמיד יהיה הפתיל. תמיד יהיה הניצוץ הקטן, שבנשיפה קטנה של אוויר גורם להכל התפוצץ בבת אחת. גורם לכל המחשבות, הפחדים, העצבות והדיכאון לצאת החוצה. הדבר שגורם לך לרצות ולהתחבא מפני העולם כולו ורק למרר בבכי עז. הדבר הזה הוא הרסני, חזק... פוגעני... הדבר הזה הופך את עולמך מחדש... הדבר הזה הופך לניסיון בעתיד, למרות שבהווה הלב פועם. פועם עוד ועוד... פועם לא סתם. פועם בכאב. כאב לב... והכל התחיל מניצוץ פשוט. ניצוץ קטן. ניצוץ של אמת. של האמת ושל המציאות שבאה לעורר אותנו. הניצוץ הוא המציאות. המציאות תמיד תגיע אלינו, תהרוס את מה שחלמנו עליו. רק ניצוץ אחד דרוש לפיצוץ ענק.ובסוף? רק מחכים לאש שתסיים לצאת, תסיים להתפשט ותסיים לבעור בחוזקה.מחכים לסיום, ומסתכלים על ההרס שנגרם. עפר, פחם, מוות... כאב ורוע. זה מה שיש בסוף, זה מה שחווים. ניצוץ אחד, כדי שכל זה יקרה... רק אחד קטן. אחד.</div>Thu, 20 Feb 2014 13:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (שעון מעורר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14046632http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=842536&blog=14046632http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14008122<div align="right" dir="rtl">שאני זו שנופלת בין הכיסאות. נמאס לי להיות זו שאחרי ששומעת את מה שהיא יודעת שהיא תשמע ולפחד להדליק את הוואטסאפ מחשש שיראו שהתחברתי וראיתי את מה שידעתי שיקרה. כי הם מתייחסים לזה כמו אל דבר טהור וקדוש, ומשאירים אותי ליפול בין הכיסאות. כי אני באה בתחושה טובה וברגשות טובים, מקווה לקבל את מה שהובטח לי זה חודשים, ולגלות שכל מה שחשבתי אינו אמיתי. שכל מה שציפיתי לא נכון. שכל מה שקיוויתי בכל לךיבי כי יתגשם ויהיה נכון... הוא שקר אחד גדול. אכזבה אחת גדולה. במשך שנים קיוויתי לקבל את זה, או שלפחות זה הרגיש לי כמו שנים? אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז, אבל לבסוף קיבלתי את זה. והייתי מאושרת עד הגג! בירכו אותי, חייכו אליי בפנים צבועות ובירכו אותי כשמאחורי גבי ביקשו שאחזיר את זה. המשכתי בדרכי עוד שנים, או בעצם חודשים? לא זה היה שבועות אולי? וקיבלתי עוד משהו. עוד פעם מאושרת עד הגג- שמחה שקיבלתי עוד! הרגשתי מוערכת. הרגשתי מאושרת. הרגשתי... הרגשתי... אהובה! התעלמתי מהפנים הצבועות של כולם ושמחתי בכל ליבי! ואז- כולם רמזו לי, דחפו אותי. הרגשתי שוב אהובה ומאושרת, והייתה לי הזדמנות! ואז בא ההלם. זה חמק ממ</div>Fri, 03 Jan 2014 18:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (שעון מעורר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14008122http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=842536&blog=14008122http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14002169<div align="right" dir="rtl">טוב אז החלטתי שאני מעדכנת את הפוסטים בזמנים שהכי מתחשק לי ולא משנה לי ממש מתי (: אז איך נתחיל את סיפורי המופלא על יומי הארוך? האמת- שאני מרגישה כמו סופרת, שיושבת ומנסה לתכנן חיים מושלמים, ועוד איך להוציא אותם לכתיבה, שזהו מבחינתי החלק הקשה ביותר.האמת?- שלשתף אנשים שאני לא מכירה ולעולם כנראה גם לא אכיר במה שקורה לי זה קשה. יש כאלה שיגידו שזה קל יותר- כי העובדה שאתה לא מכיר את הבנאדם עוזרת מלמנוע את צורת החשיבה "הוא בטח חושב עליי ככה או ככה" היות ואתה לא מכיר את הבן אדם אתה לא יודע מה באמת הוא חושב. אבל אני חייבת דווקא לא להסכים בנושא, כי מה שאני יודעת שמאחורי כל מחשב ומקלדת עומד בן אדם. ולהיפתח ככה סתם (בין אם זה בחיים או מאחורי מסך מחשב מרובע) כמעט תמיד קשה לי. במיוחד ברגעים נסערים. אז איך היום התחיל? לחוץ ביותר למען האמת, אבל טוב. הגשתי קשורה לחבורה, מה שזמן רב לא קרה ולא נתנו לי להרגיש. הרגשתי שאני חלק ממשהו, למרות שהיום כה קצר ונגמר. הרגשתי טוב ^^ רק חבל שסופו של כל יום טוב להיגמר. איכשהו הכל משתנה בין רגע, מטוב לרע. לפעמים קיצוני, ולפעמים קיצוני מידי. אני מניחה שהמשפט "לא הכ</div>Fri, 27 Dec 2013 20:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (שעון מעורר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14002169http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=842536&blog=14002169http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14001383<div align="right" dir="rtl">יושבת, בוהה חושבת... איך אתחיל את סיפורי ואיך אתאר את סיבוכיי? טוב כנראה שניתן לזמן להחליט לבד (נכון שיצא קיטשי? (: ) אז כנראה שנתחיל בהצגה האופיינית לכולם, נכון? שמי הוא ש' (נכון שרציתם לגלות את שמי) ואני נערה (מפתיע?) שיש לה הרבה מה לומר על.... הכל, למען האמת. אבל איך אתחיל? איך אשתף את כולם ברגשותיי? אכן שאלות קשות ומסובכות. כמו ששמתם לב אני אכן נערה קיטשית למדי אבל, הו וול מי לא רצה להיות קיטשי פעם? לחלום על האביר החלומות שייקח אותו בשריון הנוצץ עד שיגיע וייעלם בשקיעה... וככה אני מניחה התחלתי את הפוסט הראשון (: יש לי הרבה מה לעשות בבלוגים, לכתוב על הרגשות, על הסיפורים והשירים (והסיפור-שירים שלי), על הפילוסופיות, החיים ובכללי על העולם הרחב. אבל כל זה ייאלץ לחכות לפעם אחרת אני מניחה, נכון? הבלוג נפתח למטרה אחת עיקרית- לפרוק עצבים כשהעולם מפנה לי את גבו באכזריות, כי החיים שלי- הם דרמה אחת גדולה ומתמשכת. ואני? נערה תמימה ואחת שלא הכי מסוגלת להתמודד עם זה. אז אולי זה יעזור לי להתמודד. אז אולי קטע כתיבה מכובד ויפה לא יצא ולא נכתב בסוף- אבל התחלה חביבה אכן יצאה (: יום טוב</div>Thu, 26 Dec 2013 21:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (שעון מעורר)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=842536&blogcode=14001383http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=842536&blog=14001383