תחושת סלידה עטפה אותי, את גופי הכחוש ואת פניי המוכתמות מרסיסי דמעות. המראה עומדת מולי, לועגת למראי.
צוחקת על כל פחדיי, מראה את עיניי הריקות מחיים. חיוך עדין נראה על שפתיה של ההשתקפות, חיוך שבור המסתיר מאחוריו סבל, חיוך מזויף וצבוע.
צרחה נשמעה ברקע, אי שם. אך לא הקשבתי לכאב הנפלט מבין שפתיי, עיניי נשארו נטועות במראה.
מראה שבורה ומשחירה, מעלימה את פניי העגומות והמרירות,שכבר מזמן איבדו את אומנן בעולם, אך הן מסתתרות מאחורי חיוכים חסרי תועלת וחסרי משמעות. כתמים אדומים נוזלים באטיות על המראה, מכסים את גופי הצנום, מרעידים את ידי המצולקות, מכסים את כולי בצבע אדום. חיוכי עדיין נמצא על פניי, לא יורד. הרי הוא מזויף, חסר כל רגש. דמעות מתנפצות על המראה המלוכלכת, אוכלות את מחשבותיי, את תמימותי שנעלמה לפני שנים ואת ילדותי הנוראה.
מראה מנופצת, מלאת רסיסי הדמעות, שומרת לנצח את דמותי השבורה, הזועקת לעזרה. את חיוכי חסר המטרה, ואת השברים החדים שחתכו את גופי.