http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815!My heart is broken ,Sweet sleep, my dark angel Deliver us from sorrow's hold - Over my heartheCopyright 2026 Some Monster. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=14016573<div align="right" dir="rtl">אני רוצה לצרוח,להעלים את עצמיומכל הבעיות לברוחלים של חרטה.אני רוצה לחלום,חלומות קטנים,שיזכירו לעצמישאני עדיין בחיים.אני רוצה לחייך,להתעלם מאחרים,להיות מאושרתלא לחיותחיים מזויפים.אני רוצה להאמין,שיש עוד תקווהשלא נשאבתילתהום העמוקה.אני רוצה לנוח,שינה שתיקחאותי לנצח,אשר בוערבלבי כבר שנים.</div>Mon, 13 Jan 2014 21:17:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=14016573http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=14016573http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=14009271<div align="right" dir="rtl">אני מתהלכת ברחוב שעשוי מחלומות שנשברו, חלומות שנספו בסערה של כאב, וסבל.פריטים רבים נחים סביבי, צצים בכל פינה. עולה באפי ריח צרוב של פיח, ריקבון. אני מעקמת את אפי בגועל, ומחמיצה פניי. אך ממשיכה ללכת.עיניי מגלות זר פרחים נבול בצד הדרך, מדיף ריח של עצב. רגלי מורמת ובועטת בזר הפרחים שנשרו, ברגע שנעלי פגעה בזר, הוא התמוסס לאבק, אשר נישא עם הרוח המצחקקת של רוחות אשר השתחררו מכאב אין סופי.כף ידי חפנה את המועט שנותר מאפר הפרחים, נשיפה קצרה מפי העיפה את כל האפר הרחק. חיוך ערמומי נוצר על פניי.הסתובבתי על עקביי, ופניתי בחזרה לדרך, אך גיליתי דבר משונה. כל החפצים השבורים, אשר הזכירו עבר עצוב ומלא צלקות - נעלמו כליל. רק חפץ אחד היה מונח על הרצפה, מול רגליי, כלגלוג.שעון כיס עשוי זהב, שבור ושרוט, מחוגיו אינם נעים בכיוון הרגיל, הם זזים נגד כיוון השעון.כרובוט, ידי נשלחה אל שעון הזהב, חיוכי הפך חיוך שלו ועדין, בעיניי נראה ניצוץ תקווה מחודש. ברגע שעורי החשוף והחי נגע בשעון הזהב, התפורר הוא לאפר מנצנץ. צחוק מלגלג נשמע באוויר, וכל גופי התקשח בבת אחת."נכשלת, שוב." קול הרעים מעליי.באותו רגע שפיותי חזרה אליי,</div>Sat, 04 Jan 2014 22:07:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=14009271http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=14009271http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=14001302<div align="right" dir="rtl">שקט רועם, שואג באוזניי בחוסר רחמים, כאלפי חיילים הצועדים. ידיי מכסות את אוזניי, תופסות עם הציפורניים ושורטות את רקותיי.  איני מסוגלת לצרוח, איני מסוגלת לפלוט זעקה מתוך פי, הרי שפתיי תפורות אחת לשנייה, וזה עונשי. שקט מחריש, צועק ומכאיב, רוצה לעצור זאת, לפני שהכאב יחריב. צלקות ושריטות, את גופי מכסות, מנסה לכסות את כל האשליות. הכאב קיים, שתיקתי תשמע לנצח, שקט רועש אשר את לבי מנצח.   חיוך נצחי אשר ימיס את שפתיי לעד,  וכך שתיקתי הרועשת תשמע לעולמי עד.</div>Thu, 26 Dec 2013 20:24:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=14001302http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=14001302http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13995735<div align="right" dir="rtl">"כיצד את יכולה לברוח ממה שבתוך ראשך?"שאלתו הדהדה במחשבותיי אשר התרוצצו לכל עבר, ברכיי התקפלו כבכוונה ונשרטו עקב האבנים הקטנות שנחו על האדמה.שיערי גלש וכיסה את ראשי המושפל מטה כווילון, מסתיר את העולם מעיניי האומללות ומלאות הבלבול. תשובות אינן הופיעו בים מחשבותיי, סוער וגועש, מעלים כל דבר הנוגע בו.רעד קל חלף בגבי, ידי נחו בלי מעש לצדי גופי.מדוע אני בורחת ממה שבתוך ראשי? שאלתי את עצמי שוב ושוב, סכיני מחליק מידי, ונופל בקול קרקוש צורם על האדמה מלאת האבנים."מכיוון שחיה אני, בארץ הפלאות." לחשתי, רגליי קמו מתחתיי וידי תפסה בסכיני הנפל לידה.עיניי השקיפו הרחק, מביטות באופק של ארץ הפלאות. לעולם לא תוכל לברוח, מהמקום בו אתה קיים.</div>Thu, 19 Dec 2013 20:58:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13995735http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=13995735http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13991397<div align="right" dir="rtl">לפני שאראה לכם מכתב אנונימי שכתבתי, יש לי צורך להבהיר לכם מספר דברים: הפרויקט הזה הנקרא 'מכתבים אנונימיים' הוא פרויקט ברשת חברתית, בהם אתה פותח משתמש בעל שם בדוי, ומצמידים אותך לעוד מישהו שמשתתף בפרויקט. המטרה היא לשלוח הודעות המנסוחים כמכתב, על החיים הפרטיים, בעיות וכדו', בלי שידעו מי אתם. החלטתי להשתתף בפרויקט הזה מסיבות אישיות, לפרוק את הכל אשר על לבי. במשתמש שמי הבדוי הוא אליס, ושמה הבדוי של הילדה שהצמידו אליי הוא יובל. היא שלחה לי את המכתב הראשון, ודיברה קצת על מפוצלים והפלגים למי שמכיר. עניתי לה גם. אני לא מצפה ממכם להתחיל לשפוט אותי, כי זה מה שאני מרגישה. יום חמישי, 12.12.13 יובל היקרה,נעים להכירך. אני כותבת זאת פעם שנייה, מכיוון שהמחשב שלי מחק את מה כתבתי קודם (עצבים, עצבים) אני מזדהה איתך, עם כל הלב. אני מרגישה אבודה בתוך עצמי כמו שאומרים, ככלואה בחדר אטום בלי חלונות או דלתות, אפילו פתח לנשימה. את מבינה, לפני חודש וחצי בערך, התחלתי לדבר עם אנשים בג'ימייל שאיני מכירה. למי מה שהם אמרו, הם בסביבות גיל 15-10, אבל אפילו איתם, קשה לי לדבר. לעומת זאת, מישהו שם השפיע עליי, ולא</div>Sat, 14 Dec 2013 17:29:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13991397http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=13991397http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13981851<div align="right" dir="rtl">קול פיצוץ נשמע באוויר, כתם צבעוני מתפוצץ ומרעיד את החדר ברעש צורם. צרחות וצווחות, חיוכים וצחקוקים. רק אני בצד, לבד. האוזניות תחובות עמוק באוזניי, חיוך לא נגלה על שפתיי; ארשת פניי אדישה - שום רגש לא נגלה. צמודה לקיר המקרר את גבי, שיערותיי כוילון מסתירות אותי. מדוע אני עושה זאת? שואלת את עצמי. מדוע? הרי חיי טובים, חבריי אמיתיים, אז מדוע אני בצד? לא משתתפת במרחץ הדמים הקרוי 'מסיבה'. עיניי מושפלות מטה, עוד צליל 'בום!' מקפיץ את רמת הצרחות בחדר, העוברות מבעד לאוזניותיי. המוסיקה צורחת באוזניי בוול ווליום, כי ככה בחרתי - לא לשמוע אף אחד מלבד המוסיקה. אך מדוע? שואלת אני את עצמי שוב ושוב, מדוע אני הורסת לעצמי? גיליתי את התשובה לאחר זמן מה של בדידות ושל טבילה בחרטה -אני טיפשה.מסקנה: אני טיפשה, פעולותיי מטומטמות ומחשבותיי עוד יותר. מדוע איני מסוגלת להבין שחיי טובים? מדוע איני מסוגלת להבין, שלהיות בצד - זה רע? מדוע איני מסוגלת להבין.. שחבריי אמיתים? מדוע איני מסוגלת לענות לעצמי על כך? תענו לי, מדוע? אני נואשת למענה ממישהו, נואשת להבין את עצמי. סליחה על החפירה הנקראת 'אני'.</div>Tue, 03 Dec 2013 22:55:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13981851http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=13981851http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13978772<div align="right" dir="rtl">תחושת סלידה עטפה אותי, את גופי הכחוש ואת פניי המוכתמות מרסיסי דמעות. המראה עומדת מולי, לועגת למראי. צוחקת על כל פחדיי, מראה את עיניי הריקות מחיים. חיוך עדין נראה על שפתיה של ההשתקפות, חיוך שבור המסתיר מאחוריו סבל, חיוך מזויף וצבוע. צרחה נשמעה ברקע, אי שם. אך לא הקשבתי לכאב הנפלט מבין שפתיי, עיניי נשארו נטועות במראה. מראה שבורה ומשחירה, מעלימה את פניי העגומות והמרירות,שכבר מזמן איבדו את אומנן בעולם, אך הן מסתתרות מאחורי חיוכים חסרי תועלת וחסרי משמעות. כתמים אדומים נוזלים באטיות על המראה, מכסים את גופי הצנום, מרעידים את ידי המצולקות, מכסים את כולי בצבע אדום. חיוכי עדיין נמצא על פניי, לא יורד. הרי הוא מזויף, חסר כל רגש. דמעות מתנפצות על המראה המלוכלכת, אוכלות את מחשבותיי, את תמימותי שנעלמה לפני שנים ואת ילדותי הנוראה.מראה מנופצת, מלאת רסיסי הדמעות, שומרת לנצחאת דמותי השבורה, הזועקת לעזרה. את חיוכי חסר המטרה, ואת השברים החדים שחתכו את גופי.</div>Sat, 30 Nov 2013 18:36:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13978772http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=13978772http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13977913<div align="right" dir="rtl">דמעות מלכלכות את לחיי בכתמי מים מלוחים, רגליי ממשיכות הלאה, הרחק משם. עיניי נוצצות מכמות הכאב שנשאו במשך שנים רבות, מחייכות למשמע המילים ששפתיי הדקיקות לחשו. ראשי מורם גבוה, גאה; מסתירה אני את כל מה שקרה בחיי, את כל זעקותיי וצרחותיי הרמות והרבות. אך לבי השקט מפרפר, נרגש לראות את היער החשוך והאפל שקיים במוחי. ורדים שחורים כליל כוכבים מתחילים לכסות את גופי, מחדירים את קוציהם החדים אל זרועותיי הצנומות, מלחששות את עברי המצולק, מזכירות את כאביי הרבים שחשתי. איפורי נמרח על עורי החיוור, יוצר כתמים שחורים כרגשותיי. בלבי אין שום תמיהה, רק חנק הלוחץ עליי פעם אחר פעם, מאיים לקרוע אותי לגזרים. נדמה כאילו מושכים בחוטי המחוך, וכך חונקים אותי בייסורים, לאט לאט&hellip; הזמן לא ממהר, הוא נחוש בדעתו לענות אותי. הדמעות הכאובות התנפצו על האדמה היבשה, מחלחלים לתוכה באטיות רבה, כסכין החודר לתוכי בצרחות מקפיאות דם. מראה מוחזקת בידי, משקפת אותי. משקפת את הסבל הנוזל ממני בחיוכים נוראיים, את כל הצעקות שצעקתי לעזרה, תחושת החנק. פרפרים עדינים מסתובבים סביבי במהירות, אוסף של הבזקים שחורים וכחולים, מרפרפים על גופי</div>Fri, 29 Nov 2013 18:49:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13977913http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=13977913http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13976987<div align="right" dir="rtl">"קחי זאת, זה ייתן לך תקווה." היא אמרה, שמלתה הכסופה מתבדרת סביבה מהרוח הנושבת, היא נראית כאילו בוערת כאלפי כוכבים בלילה אפל וחשוך.הבטתי בה בחוסר הבנה, בעיניה הכסופות כזוג כוכבי צפון יפהפים, שערה החום כיסה את מסגרת פניה הילדותיות כווילון. למרות שנראתה כילדה, עיניה היו בוגרות ואפילו מעט מותשות."תקווה? דבר שכזה אינו קיים." מלמלתי באותו רגע, בוהה בכדור הבדולח הקטן שבידיה הדקיקות והמוארכות. כדור הבדולח הזה אינו היה רגיל, כמו הכדורים שמכסים שלג על עיר קטנטנה, ראו שם את החלל, מליוני כוכבים נפרשו על הכדור הקטן, מנצנצים על הריק השחור. לראשונה כאשר ראיתי את הבדולח, נדהמתי, הוא היה כל כך מרהיב ביופיו, כל כך עדין ושברירי."האמיני לי, יקירתי. התקווה אולי קיימת באופן מועט, אך היא עדיין קיימת." לחשה לעברי האלה,"והיא בידייך, הגני עליה." האלה החלה לבהוק באור כסוף, וגופה הבהב לשבריר שנייה."אך גברתי, כיצד אוכל להגן על תקוות האנושות? איני אלא רק בת תמותה, איני נעלה בשום פנים ואופן." לחשתי בשקט, משפילה את מבטי אל האדמה הלחה, אינה נוגעת במתנתה החשובה, שאחריותי עליה.ארטמיס הנהנה, וענתה בשלווה:"הנך בת תמותה, א</div>Thu, 28 Nov 2013 18:28:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13976987http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=13976987http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13964792<div align="right" dir="rtl">שמיים אפורים היתמרו מעל, פנים אדישות הציצו מכל פינה.שום חיוכים לא נראו באותו יום, שום צחוק לא הדהד בשמיים מכוסי ענני הגשם, אפילו צבעים בולטים לא נראו באופק. רק אפור. הצבע האפור זה הדבר היחיד שנגלה שם.אנחות מילאו את החלל הריק. אנחות מבואסות, עצובות.כולם ידעו שבקרוב ירד גשם, מה שיתרום לאווירה הקודרת. בדרך כלל האווירה במקום הייתה שוקקת חיים, מלאת 'צבעים' מכל סוג. אך היום נדמה שכל השמחה והאושר נעלמו. כאילו מישהו בלילה בא, וגנב את כל הצבעים שלהם. אפילו השמש התחבאה מאחורי ענני סערה כבדים, נדמה שהיא לקחה את כל החיים מהמקום.רוב הילדים מיהרו הביתה לאחר בית הספר שעבר עליהם בשעמום מוחלט. השיחה היחידה שנשמעה הייתה בעלת מילה אחת יחידה:"היי" שנאמרה במלמולים.רק חיוך אחד נגלה בכל המקום ה'אפור' הזה, חיוך מלא שמחה ואושר, שאף אחד לא שם לב אליו. כולם היו עסוקים בעצמם, לא שמים לב לסביבתם.הילדה הזו, דילגה בעליזות, וניסתה להרים את מצב רוחם של כולם. אך אף אחד אינו התייחס אליה. היא רצתה לוותר, לעזוב אותם. כי ידעה שזה אבוד. אך עלה בראשה רעיון.טיפה אחת התנפצה על האדמה. הילדים החלו למהר קצת יותר, כל שנייה ושנייה</div>Wed, 13 Nov 2013 19:52:00 +0200shellshelly1998@gmail.com (Some Monster)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=838815&blogcode=13964792http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=838815&blog=13964792