Stay Awake.

"קחי זאת, זה ייתן לך תקווה." היא אמרה, שמלתה הכסופה מתבדרת סביבה מהרוח הנושבת, היא נראית כאילו בוערת כאלפי כוכבים בלילה אפל וחשוך. 
הבטתי בה בחוסר הבנה, בעיניה הכסופות כזוג כוכבי צפון יפהפים, שערה החום כיסה את מסגרת פניה הילדותיות כווילון. למרות שנראתה כילדה, עיניה היו בוגרות ואפילו מעט מותשות.
"תקווה? דבר שכזה אינו קיים." מלמלתי באותו רגע, בוהה בכדור הבדולח הקטן שבידיה הדקיקות והמוארכות. כדור הבדולח הזה אינו היה רגיל, כמו הכדורים שמכסים שלג על עיר קטנטנה, ראו שם את החלל, מליוני כוכבים נפרשו על הכדור הקטן, מנצנצים על הריק השחור. לראשונה כאשר ראיתי את הבדולח, נדהמתי, הוא היה כל כך מרהיב ביופיו, כל כך עדין ושברירי.
"האמיני לי, יקירתי. התקווה אולי קיימת באופן מועט, אך היא עדיין קיימת." לחשה לעברי האלה,"והיא בידייך, הגני עליה." האלה החלה לבהוק באור כסוף, וגופה הבהב לשבריר שנייה. 
"אך גברתי, כיצד אוכל להגן על תקוות האנושות? איני אלא רק בת תמותה, איני נעלה בשום פנים ואופן." לחשתי בשקט, משפילה את מבטי אל האדמה הלחה, אינה נוגעת במתנתה החשובה, שאחריותי עליה.
ארטמיס הנהנה, וענתה בשלווה:"הנך בת תמותה, אינך חצי-אלה, אך לבך טוב." 
אני רציתי למחות, אך ארטמיס קטעה אותי. האלה הניחה בכפות ידיי הרועדות את הבדולח היקר מכל.
"זמני תם. שמרי על מתנתי לך, ואולי הגורל יאיר פנים ונתראה שוב." ארטמיס שרקה, שריקה עדינה כמו ממפוחית קרח שברירית. מהשמיים השחורים כלילה, נאסף מהכוכבים, הגיעה מרכבתה של ארטמיס. מרכבתה בצבע כסף המגולפת באלפי ציורים יפהפים, רכבה על פניי האוויר - רתומה לצבי חינני, הרודף אחר הכוכבים במטרה להגיע לארטמיס. פרוותו של הצבי, הייתה כסופה ומעט לבנה, מלאת נקודות בוהקים שמאירים את שמי הלילה ככוכב זורח.
מילותיי לא יצאו מתוך פי, האלה עלתה למרכבתה, צועדת בקלילות. ארטמיס העיפה אליי מבט אחרון, בעיניה הכסופות נראה שבריר מהתקווה שנתנה לי.
"שמרי על התקווה." היה משפטה האחרון שאמרה לי.
היא חצתה את שמי הלילה במרכבה, וברגע לאחר מכן, הבזק אור אדיר כיסה את השמיים השחורים, עיניי היו עצומות. כאשר פקחתי את עיניי, גיליתי שהבדולח העדין, גם הוא זורח באור כסוף, כמו גופה של ארטמיס. על שפתיי עלה חיוך קטן, עיניי בוהקות כאשר מסתכלות על הבדולח.
זה ייתן לי תקווה, אמרה. דבר שאני כה זקוקה לו, דבר שחיפשתי זה שנים רבות - התקווה.

מבוסס על חלום.