שמיים אפורים היתמרו מעל, פנים אדישות הציצו מכל פינה.
שום חיוכים לא נראו באותו יום, שום צחוק לא הדהד בשמיים מכוסי ענני הגשם, אפילו צבעים בולטים לא נראו באופק. רק אפור. הצבע האפור זה הדבר היחיד שנגלה שם.
אנחות מילאו את החלל הריק. אנחות מבואסות, עצובות.
כולם ידעו שבקרוב ירד גשם, מה שיתרום לאווירה הקודרת. בדרך כלל האווירה במקום הייתה שוקקת חיים, מלאת 'צבעים' מכל סוג. אך היום נדמה שכל השמחה והאושר נעלמו. כאילו מישהו בלילה בא, וגנב את כל הצבעים שלהם. אפילו השמש התחבאה מאחורי ענני סערה כבדים, נדמה שהיא לקחה את כל החיים מהמקום.
רוב הילדים מיהרו הביתה לאחר בית הספר שעבר עליהם בשעמום מוחלט. השיחה היחידה שנשמעה הייתה בעלת מילה אחת יחידה:"היי" שנאמרה במלמולים.
רק חיוך אחד נגלה בכל המקום ה'אפור' הזה, חיוך מלא שמחה ואושר, שאף אחד לא שם לב אליו. כולם היו עסוקים בעצמם, לא שמים לב לסביבתם.
הילדה הזו, דילגה בעליזות, וניסתה להרים את מצב רוחם של כולם. אך אף אחד אינו התייחס אליה. היא רצתה לוותר, לעזוב אותם. כי ידעה שזה אבוד. אך עלה בראשה רעיון.
טיפה אחת התנפצה על האדמה. הילדים החלו למהר קצת יותר, כל שנייה ושנייה פניהם הפכו אדישות יותר, אם זה בכלל אפשרי. עוד טיפה נפלה. צרחה עמומה בקעה מגרונו של ילד מבוהל.
לפתע חיוך החל לגדול על פניו, כתם צבע נראה על שיערו הפרוע, שנראה בוהק. הילדים שמסביבו התעלמו והמשיכו ללכת.
עוד טיפה נפלה, צחקוק שמח הדהד ברחבי הרחוב.
כתמי צבע החלו לכסות את כל האזור, נופלים מין השמיים וצובעים את המקום בעליזות ושמחה.
עיניים מזוגגות, הפכו לפתע לעיניים מלאות צבע. חיוכים החלו למלא את האפור, מגרשים אותו בעזרת כוחם. פה ושם נשמע צחוק מתגלגל, שעטף הכל בשמיכה חמימה של צבעים.
צחוקה העליז של הילדה הבריח את כל העננים השחורים שאת מקומם תפסו עננים גבוהים ולבנים כשלג, צפים להם על שמיים כחולים.
השמש כיסתה את כל האזור, מאירה אותו בקרניה החמימות. כל החיוכים חזרו לפניהם של הילדים, שירה נשמעה ברחובות שלפני כמה רגעים היו עצובים וקודרים.
"רק עוד קצת..." אמרה לעצמה הילדה החייכנית, והחוותה בידה על העצים. העצים נראו לפתע מלאי חיים, ציפורים צייצו מבעד לענפים, סנאים החלו לרדת אל האדמה ולאסוף בלוטים לקראת החורף, דשא החל לקבל את צבעו הירוק, והתפוחים האדומים נצצו בקרני השמש.
"רק עוד דבר אחד.." אמרה בחוסר סבלנות הילדה, שישבה על ענף עבה של אחד העצים הגבוהים.
היא הביטה ביצירתה, היא הצילה את המקום. היא הצילה את הצבעים.
שמלה צבעונית הופיעה על גופה, שיערה הפך אדום בוהק, ונעלי סניקרס פשוטות בכל צבעי הקשת נראו על רגליה שהיו לפני שניות ספורות יחפות.
בלונים צבעוניים, בכל צבעי הקשת הופיעו בידה. היא האזינה לצחקוקים שמילאו את האזור בעליזות. היה מספר עצום של בלונים בידה. בסוף החוטים שקשרו את הבלונים, קשר את החוטים בקשר הדוק, עניבה ורודה וגדולה.
היא שחררה בזהירות את העניבה, והעיפה את הבלונים הצבעוניים לאוויר, הם פרחו בשלל צבעי הקשת, ופיזרו שמחה בכל פינה שהיא.
היא פלטה אנחת הקלה, והביטה - גאה, בעולם הנפלא שיצרה.
מכירים את הימים ה'אפורים' הללו? שנראה כאילו החיים מפנים לך את גבם?
בדרך כלל, כל היום עובר בדיכאון מוחלט ושעמום. אך פה דווקא ניסיתי לעשות סוף אופטימי, ואני חושבת שיצא לי חמוד.
הסיפור עצמו, די בנוי על תמונה. היא נתנה לי המון השראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
