מכירים את זה, שאתם לבד בפינה בלי שום חבר? לבד.. רק אתם ועצמכם. בלי שום עזרה לידכם, מישהו לדבר איתו. לבד.
אני בטוחה שאתם יודעים את המשמעות שלבד, אבל הרגשתי צורך לפרט את זה מעט יותר.
לפעמים אני פשוט בצד, בוהה בילדים שמשחקים בחצר. לפעמים אני פשוט מעוצבנת ולא רוצה לשחק, ולפעמים.. (מקרים מעט יותר נדירים) פשוט לא רוצים לשחק איתי.
תשמעו אני לא בת 17+, אפשר לומר שאני די קטנה לפתוח כזה בלוג. עוד כזה שכל הזמן אני מדברת בו על פסימיות, מוות וכדו'. אבל ככה אני מטבעי, תמיד התנהגתי שונה לגילי, בין אם יותר קטנה מגילי, ובין אם יותר גדולה מגילי.
אני אתן לכם רמז לגבי הגיל שלי,
הגיל שלי הוא המספר האטומי של מגנזיום.
-מי שגילה.. אממ.. כן
-
לבד, בצד. מביט בילדים המשחקים להנאתם בכדור. איני יכול להשתתף, משום שאני אחר, אני עצוב ובודד, אני אדיש וקודר - שונה. אני לא חברותי במיוחד, אך הייתי רוצה שישתפו אותי במשחק אחד, משחק אחד קטן שיכול לשנות אותי.
כיצד הם יכולים לקוות שאהפוך להיות שמח ומאושר, כאשר הם משאירים אותי בפינה, לבד?
אני משפיל את מבטי לרצפה, גוש חונק את גרוני, אני לא רוצה להרים את מבטי שוב, לראות אותם נהנים שמחים וכל כך מאושרים. ורק אני, בודד בצד, בלי אף אחד לידי.
אני שומע צחוק עליז, יותר מדי קרוב כדי שזה יהיה אחד הילדים המשחקים. בהתחלה איני מרים את מבטי, אך עוד צחקוק מהדהד באוזניי, קודח במוחי בעליזות יתר.
לאט, לאט אני מרים את מבטי, מנסה לא להביט בילדים. אני מביט סביב, אין שם אף אחד. אולי אחד הילדים בא לכאן וניסה לעצבן אותי משום שאני שונה, ואז ברח, זה לא ממש אפשרי, כי לא שמעתי שום קולות ריצה, ונשמע כאילו הקול מהדהד באוזניי. לא שללתי את האפשרות הזו.
לפעמים התחננתי בפניהם שישתפו אותי, אך הם לא הסכימו. פעם אחת התגנבתי למשחק, אך כולם העיפו אותי, צעקו עליי, והעיפו אותי כמו שמעיפים סנדל קרוע.
הצחקוק חזר, עליז יותר מתמיד. הבטתי במהירות סביבי, משהו תפס את תשומת לבי. שם, ליד הורדים האדומים, נחה לה מטרייה צבעונית שנמלאה בכל צבעי הקשת האפשריים.
הבטתי בשמיים התכולים חסרי העננים, השמש זרחה במרומים. אין סיכוי שירד היום גשם, חשבתי לעצמי בבלבול וקמתי מהספסל שעליו ישבתי. לא העפתי מבט אל הילדים, התחלתי ללכת לכיוון המטרייה הצבעונית. לא ראיתי אותה מקודם.
כאשר הייתי במרחק של מטר אחד מהמטרייה, קפצה מתוך השיח ילדה בעלת חיוך שובב, כל בגדיה היו צבעוניים, היא לבשה חולצה לבנה בעלת שרוולים צבעוניים כמו המטרייה, מכנסיים בצבעי הקשת, ואפילו שיערה היה צבעוני.
השמחה ששידרה, גרמה לי לחייך מעט.
היא הביטה בי בעיניים גדולות וחיוכה לאט לאט התרחב.
"שלום." לחשתי ושברתי את הקרח, היא המשיכה להביט בי, ידיה זזות מצד לצד.
"שלום," חזרתי על דבריי.
"שלום לך," החזירה. קולה היה מלא עליזות ונראה כאילו עוד שנייה עומדת להתפוצץ מהתרגשות ושמחה. כיצד היא יכולה להיות כל כך מאושרת?
הבטתי שוב אל המטרייה שתאמה בדיוק לבגדיה, וקולה תאם לצחוק ששמעתי מקודם. האם זאת היא?
לאחר כמה שניות, שאלתי בסקרנות:"מה שמך?"
היא הורידה את מבטה לרצפה, ורגלה חפרה באדמה.
רציתי לשאול אותה שוב, כי לא ענתה, אך בדיוק כשפתחתי את פי, היא דיברה.
"שמי הוא קשת." קשת. מתאים לה, חשבתי לעצמי.
היא הרימה את מבטה,"האם המטרייה הזו שלך, במקרה?" שאלתי אותה, והצבעתי לעבר המטרייה שנחה בין הורדים.
היא העיפה מבט אל עבר המטרייה,"כן. איבדתי אותה." מלמלה.
אחריי כמה שניות של שקט היא התנפלה עליי בחיבוק ולחשה לי,"תודה."
קצת נבהלתי, אבל ההרגשה הייתה נעימה. מעולם לא חיבקו אותי כך.
היא ירדה ממני ולקחה את המטרייה בידה, נראה כאילו המטרייה החלה לזהור, אך חשבתי שאני הוזה.
היא הושיטה לעברי יד קטנה, הבטתי בידה בבלבול.
"תתפוס את היד שלי," אמרה לי.
לא הבנתי למה, אבל בטחתי בה.
תפסתי בידה. העולם נראה אחרת, העפתי מבט אל עבר הילדים, וראיתי שהם באים אליי בחיוכים, ובשאלות כמו:"רוצה לבוא לשחק?"
החזרתי את מבטי אל הילדה, אך היא נעלמה. תחושת ידה החמימה נשארה בכף ידי.
לאחר כמה שניות הבנתי,
זאת היא, הילדה הצבעונית.
למי שלא הבין, הילדה הצבעונית היא בעצם התגלמות של ה'קשת בענן', של כל האושר, והיופי בחיים.
*מגחכת* כאילו שיש אושר בחיים.
שלכם,
Fox Writer
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
