החיים שלי

הגבול שבין היותי אזרחית, למלשבי"ת.

לפני הצו הראשון, חייתי את חיי כרגיל. לא חשדתי כי הם קשים יותר או קלים יותר משל אחרים, לא חשדתי שהם חיים שלא כולם היו מצליחים כמוני, לשרוד.

עד שהגיע הצו הראשון, ואיתו המאבחנת הפסיכוטכנית.

היא אמרה לי לספר את חיי מאפס, סיפרתי הכל, על התגוררותי בעיר משנולדתי, על המעבר הקשה מהעיר לקיבוץ בסוף כיתה ג', על החרמות וההעלבות שעברתי מילדים אחרים כלפי ביסודי, על זה שהיו לי לפחות 3 חברות שהן היו איכותיות ולא צריך יותר מזה, על זה שבתיכון ראיתי ילד בן 8 דרוס למוות מוטל על הכביש עוד לפני מד"א, על זה שסבי נפטר מאוטם בשריר הלב הנקרא גם בשפה יומיומית, התקף לב, ושסיכויי ההצלחה בהחייאתו היו יחסית גבוהים אבל זמן שווה חיים וחיכו יותר מידי זמן... על הכנסתי להתנדבות במד"א, על המשמרת הראשונה שלי שאותה תיארתי לה בקפידה, חמשת הפצועים הקשה שניים לכודים באוטו ושלושה שרויים ומוטלים מלאי דם ואחד מעורפל ואחד צועק ואחד מפרכס, את האורות של כל הניידות מסביב משטרה מכבי אש וכוחות רבים של מד"א, את הרעש המחריד של הצעקות והסירנות, את הזכוכיות המנופצות על הכביש, את רעש המסור של מכבי האש כשחילצו את הזוג המחוסר הכרה לחלוטין, את אותו זוג מונשם ואת אנשי הצוות הרבים , את המסוקים והחיילים שעמם, את הצוות שלי, את הציוד, את השגץדה החשוך, ולצד של זה המראה הכי סוריאליסטי בעולם, זיקוקים.

ערב יום העצמאות.

שסיפרתי לה את הכל מהכל על חיי, על אף שזהו צבא ולא פסיכולוג ויש להזהר, עדיין הרגשתי צורך להוציא, לשתף, לדעתי היא לא נתנה דוח אפילו שיש לי איזושהי בעיה.. מרוב שהיא התעניינה ועיניה אפילו לא נשארו יבשות, הרגשתי הקלה היא אמרה לי שעברתי חיים ממש קשים אבל אני יודעת מנסיון שיש אנשים הרבה יותר עוברים חיים קשים יותר, במד"א אני זוכה לראות הכל מהכל. אני רואה עולם.

הבנתי שאני סתם בזבזתי חלק מחיי על דכאונות ורחמים עצמיים, הרי אני שמחה ומאושרת סך הכל. אני צריכה להתגאות, שהצלחתי לעבור עד כה את כל זה בגיל צעיר שכזה, ואני מקווה שאמשיך, כי עם החיים שלי אפשר לכתוב יומן, אבל החיים שיהיו לי זה כבר יהיה ספר. 

תשמחו בחיים שיש לכם, יש כאלו עם חיים קשים משלכם, תחיו כאילו אין מחר, תחשבו על עצמכם, לא בקטע אגואיסטי, בקטע של בטחון ואהבה עצמית, אני אומץהבת את עצמי כל כך! מקווה שאתם גם אוהבים את עצמכם. חיים רק פעם אחדץת בלבד, ותאמינו לי, ראיתי גופות שהיו פעם אנשים, שהם לא הספיקו להנות מהסיפור שלהם כי אותם נשמות הלכו בגיל כל כך צעיר.. כשרואים את כל זה מבינים יותר, אולי, אבל באמת כששומעים ומקשיבים, מפנימים. תהנו מהסיפור שלכם גם אם אתם חושבים שהוא קשה מאוד, אל תתנו לרחמים ולדכאון להשתלט עליכם.