זו תקופה כזו - קצת ברורה, קצת עמומה,
אני רוצה להשיג מלא דברים, ואני רוצה לנוח,
אני מתקדמת בכל הכיוונים, וקצת מהססת מהשינויים,
לומדת על עצמי ועל הסביבה, מי באמת שם ומי עתיד להעלם,
מאבדת את עצמי, ומחפשת תשובות,
ותוך כדי הלהטוט המתמשך הזה, הרדיפה אחר החלומות וההגשמה העצמית,
אני מוצאת ערבים קצרצרים שכאלו כמשכרים, אך כה חשובים.
יצאנו לדייט, כאילו שלא יצאתי איתך למאות דייטים כאלו,
הסתובבנו ברחבי ת"א, כאילו שכבר לא עשינו את זה עשרות פעמים.
אבל הרגשתי קצת כאילו זו הייתה פגישתנו הראשונה, והנה אני שם,
מביטה בעיניים שלך, אולם לא מבוישת כמו פעם - אך מאוהבת כאילו אלו רגעינו הראשונים.
ועכשיו קצת חבל לי שאין לי תמונות מהערב הזה, כי הוא היה לי כ"כ חשוב.
הפשטות שלו הזכירה לי את מה שחשוב באמת. את מה שאני באמת אוהבת.
אני אוהבת אותך כ"כ.
אני אוהבת את הערבים הקטנים האלו ביחד, את החיוך השובב הזה שאתה לא מחביא כשאתה רואה אותי נהנת מהאוכל,
והחיוך הזה שכובש אותי כשאתה מדבר על דברים שמרגשים אותך.
אני אוהבת את המחשבות על העתיד, את השיחות העמוקות והטיפשיות יחדיו,
את זה שאתה מתקן את ההגייה שלך כי אני מדברת על זה כל הזמן, ואת זה שאתה צוחק על העובדה שאני מתקנת את עצמי.
אני אוהבת שאתה מכיר אותי כ"כ טוב, גם אם זה בלבחור אוכל.
אני אוהבת כל דבר שהיה היום, כולל ההשוטטות בחום על מדים (שהזכירו לי ימים לא-כה-רחוקים).
הכל איתך הרבה יותר כיף.
אני תוהה איך לא עשינו משהו כזה כ"כ הרבה זמן.
זה כ"כ חשוב, לקחת פסק זמן, לעצור את הכל, לפתוח את מרחב הזמן הזה שנקרא אני ואתה.
וכשהוא נגמר, כשהבאתי לך חיבוק ארוך-ארוך,
נזכרתי איך פעם החיבוק הארוך-ארוך היה חלק מהשגרה, כשנפגשנו רק מדי פעם, ושעתיים נסיעה הפרידו בינינו.
ועכשיו - קצת קשה לי לנשום בלעדיך.
אני רק רוצה להיות אסירת תודה על כל רגע שאני עם האדם היקר לי בעולם.
אני לא רוצה לשכוח את התחושה הזו,
אני רוצה שהמחנק הזה בגרון לא יעלם,
כי אתה יודע איך זה,
אני רגשנית,
ואם אני בוכה מסרטים מטופשים של דיסני,
איך אני לא אבכה כשהמציאות שלי היא לקום לצדך כל בוקר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Maa