ישנו עימות תמידי בין שני זאבים:

זאב אחד הוא עצבות ויאוש,

והזאב השני הוא שמחה ותקווה.

איזה זאב מנצח?

התשובה פשוטה - זה שאתה מאכיל...

משל מוכר אליו נחשפתי רק בשבועות האחרונים.

ומאותו רגע והלאה, כאילו מתוכנן מראש,

החלו להשתשל האירועים.

שמחה שטחית, שגרה, וחוסר מוטיבציה, הלכו ונערמו ללחצים ופחדים אמיתיים.

השגרה הפכה מעיקה, והכל בגלל אותה בעיה רפואית קטנה שהלחיצה אותי עד מאוד.

אבל תמיד אומרים שאחרי נקודת השפל מגיעה העלייה...

אחרי מספר ימים, ארוכים, מורטי עצבים, מלאי איפוק וריסון,

כאילו במן משחק בובות מתוזמן בו הכל פעל לפי הספר,

הגיעה נקודת האור לאחר השפל.

הרי למדתי זאת עוד בצבא, מהנקודות הכי נמוכות שלנו אנו לומדים להגיע הכי גבוהה.

כשהבנתי לבסוף שהכל בראש,

התחלתי ליישם את מה שאני מאמינה בו מזה תמיד -

גוף בריא בראש בריא.

הבנתי שלא אחת אני מאכילה את הזאב של הכעס, של הלחץ ושל החרטה.

הדבר הזה לא רק משפיע עליי מבחינה תפקודית, אלא גם מבחינה חיצונית.

אני מאמינה בכל לבי שאדם נראה טוב יותר, הן בחיוך, הן בעור הפנים והן בגופו, כאשר הוא חש טוב עם עצמו.

החלטתי לעשות פסק זמן מכל מה שאני מכילה,

ולהתרכז בדברים שעושים לי טוב.

חזרתי לקרוא ספרים, ולהוריד מוזיקה, ולראות סדרות, ואפילו מעט לצייר למרות שאני עדיין קצת לוקה בחוסר מוטיבציה.

כשמתחילים לעשן במשרד סביבי, שוב, אני לא לוקחת את הנושא לא ללב ולא לריאות,

אני מרכיבה את משקפיי, ויוצאת להפסקת קריאה בשמש של כרבע שעה - זה הפתרון הכי נפלא שיכולתי להעניק לעצמי.

אני כל כך נהנת מההפסקות הללו - רק תנו לי לשכב בשמש ובמזג האוויר המדהים הזה.

עתה אני יודעת לשים לעצמי גבולות, ופשוט להתעלם מההערות של הבוס מתוך הנחה בסיסית כי הוא לא מקדיש עליי מחשבה בזמנו הפנוי, לא לדברים שהוא מטיח בי ללא התחשבות ולא ליחס המזלזל שלו כלפי בני אדם באשר הם, ואם זה המצב - אז למה שאני אקדיש לזה מחשבה? 

למה שאני אהרהר באותם דברים שיגרמו לי לחוש ברע, אם הוא אמר אותם מבלי לחשוב בכלל?

אם הייתם שואלים אותי לפני כמה חודשים הייתי טוענת שזה בטח כי אני אדישה כלפיו,

אבל עכשיו אני בטוחה כי זו לא האדישות שמתגלמת פה, אם כי בחירה מודעת ונכונה.

בנוסף לדוגמאות הנ"ל, בשבועיים האחרונים נכנסתי למעין שגעון בריאות.

המשקל שבו נתקעתי מאז שחרורי מהצבא התחיל להציק לי, הרי העלתי כ3-4 ק"ג בשנה האחרונה ואני לא אוהבת את מיקומי הקרוב לגבול בטווח הנורמה של הBMI שלי. (מצד שני BMI זה לרוב טפשי, למשל, לפי הBMI שלי אני יכולה לשקול גם 54, ואם הייתי שוקלת ככה במציאות זו כנראה הייתה תוצאה של אנורקסיה)

אני בטוחה בכך שלא ממש רואים עליי את המשקל שהעלתי, אבל אני כן הרגשתי.

בכל אופן, כל השינוי הזה בראש גרם לי לקחת בידיים את הבריאות שלי.

מעבר לכך שאני מקפידה לאחרונה לא להכניס שומן טראנס לגוף ולהמנע ממתוקים מלאכותיים, התזונה שלי לא השתנתה בהרבה.

אולם העניין בו מדובר הוא הכושר שלי.

אני מודעת לכך מניסיון - הספורט עבורי הוא לא רק בשביל בריאות הגוף שלי, שאני לא אהסס להודות שחשובה לי כעת,

אלא בשביל הנפש שלי.

ואני אסביר - כשאני חוששת שיש מצב שהיום הזה יגרום למצב רוחי לסטות לכיוון לא רצוי, אני מוצאת בי כוח לרוץ.

ואחרי הריצה אני מרגישה נפלא, באמת, כאילו שחררתי הכל.

ואני מתענגת על כך שמצאתי מוטיבציה לרוץ, על זה ששברתי לעצמי את השיא, על זה שאני בכושר.

אני מתה על התחושה הזו בצורה שקשה לי לתאר!

ואחרי כל הדוגמאות והסיפורים,

אני רק אוסיף דבר נוסף - חזרה השמחה האמיתית.

ההנאה האמיתית מהדברים שאני עושה בזמן הנוכחי, מבלי לרדוף אחר הדבר הבא, ומהזמן שאני מבלה במחיצת אחרים.

ואף הגעגוע שהיה חסר לי חזר. 

זה קצת אירוני, אבל אנחנו יכולים כל כך להשפיע על עצמנו רק באמצעות...המחשבה.

אבל זה כל כך קשה לעתים לראות את זה ולעשות את השינוי הזה, שלעתים אנחנו זקוקים לניעור רציני.

אני שמחה שקבלתי את הניעור שלי.

אני אוהבת את מי שאני עכשיו, ואת השותף המדהים שלי שפשוט נותן לי כוח לכל דבר גם מבלי לדבר.

בא לי לאהוב המון ולא לחוש עוד שנאה ומרירות וכעס.

הדרך עוד ארוכה אבל אני לומדת לעוף.

"זה מעשה שפל. זה פוגע במערכת."

"זה שפל למי שבפנים, אבל חכם עבור מי שבחוץ."

"ובכל זאת, זה פשוט רע."

"למה אכפת לך?"

"כי זה מפריע לי."

"אבל למה? איך זה משפיע על או ישפיע על החיים שלך?"

"אני לא יכולה אדישה לדברים כאלו, זה פשוט לא בסדר."

"את יודעת? יש משפט נכון שאומר שיש דברים שאתה לא תוכל לשנות, אז עדיף לקבל אותם."

"אני לא יודעת אם אוכל לשנות את זה, אבל אני לפחות יכולה להתלונן על זה."

אני עובדת בתאגיד גדול, ובמקומות כאלה - תמיד יש היררכיה.

במקומות כאלה גדולים נוטים להיווצר שחיתויות ונוצרים מהלכים שמונעים מטובות אישיות.

היום שמעתי מהבוסית שלי על איזה רעיון מבחיל לסיבה שאחד האנשים מתנהג ככה.

שהוא לא עובד ולא נותן לעבוד - אולי כי הוא אמור לפרוש לפנסיה בשנים הקרובות, ולכן, יוזם לחץ עתידי בעבודה,

ע"י אי עשיית עבודה כרגע, וכל זאת - שברגע שיהיה לחוץ יגידו לו 'תשאר בבקשה'.

אז כן, מהצד? מהלך חכם. 

אבל לחשוב על אדם שיעשה דבר כזה בכוונה? מזעזע.

אני רוצה לחשוב על זה כעל רכילות חסרת טעם, אבל הרעיון הזה פשוט...דוחה.

אני מקווה שהיא טועה, ושאותו אדם הוא עצלן / עובד רק עם עצמו.

זה בכל אופן הרקע לשיחה.

הנגזרת מהשיחה היא, שבעצם, למה זה מפריע לי?

כנראה שאני אמשיך לחיות עם או בלי זה.

אבל אני לא יכולה לסבול אדישות שכזו.

אולי אני לא אוכל לתקן או לשנות, כי בכל זאת אני לא מספיק שם כדי לבסס טענה שכזו,

ובכל זאת - להעביר את זה לסדר היום זה לא מתקבל.

אסור לנו כחברה להתעלם מהדברים האלה ולתת להם לגיטימיציה.

בייחוד בזמנים שכאלו - עלינו לחדד את יכולת המתלונן הישראלי שמצויה בנו.

עלינו להעלות דברים כאלה, להציף, ולדחות אותם - ליצור את התחושה שמשהו מסריח פה.

וזה לא רק בעניינים כאלה, זה בכל דבר.

הגישה הזו של 'מה אכפת לי' זו לא גישה שאני רוצה אי פעם להבין.

זה מתחיל מ'מה אכפת לי' בצבא, ממשיך ל'מה אכפת לי' בעבודה, ואז מה הלאה?

מה אכפת לי מהמדינה? מה אכפת לי מהחברה? מה אכפת לי מהמשפחה? מה אכפת לי מהילדים?

יש איזו תקופה בחיים שהקריאות הללו עולות יותר ויותר, ואתם בטח מנחשים - בתקופת הצבא.

ואולי אז זה מוזר, משונה, ואולי מתרגלים לזה שכולם מסביב ככה, אבל לא צריך להמשיך עם זה כגישה לחיים בכלל..

אני לא יכולה לחשוב על עצמי עוברת עם דברים כאלה לסדר היום, וגם בצבא כל ה"זה לא שלי אז מה אכפת לי" נורא הציק לי.

אם אני חלק ממשהו - אז אכפת לי ממנו.

ואני לא אכחיש ואתעלם מזה שאני חלק ממנו, כי אני לא לבד.

וגם אם אדם בוחר להתבודד מהדבר הזה כי 'לא אכפת לו', לא חייבים לתת לזה יד.

אני רוצה לנסות לשנות את הגישה הזו אצל אחרים,

אבל גם בצבא זה היה עבורי אתגר כל כך גדול -

איך לוקחים מישהו שבאמת לא אכפת לו וגורמים לו לטיפת חמלה?

ובכל אופן, אני אנסה למצוא את הדרך שלי לשנות.

אולי אצליח ואולי לא, ואולי אנסה בדרכי הצנועה לעשות את השפעתי הקטנה שלי,

אבל לפחות לא להרים ידיים.