יש לי בעיה עם ימי ראשון,

אבל מאוד-מאוד ספציפים.

אלה תמיד ימי ראשון בלעדיו.

לא משנה אם הוא נסע ליום ונתראה מחר,

או נסע לשלושה שבועות -

ימי ראשון מסתבר שבכל מצב הם בעייתיים כשהוא לא כאן.

וזה לא הבעיה שנובעת משנאת השגרה חלילה, 

או מעייפות שלקראת שבוע חדש,

זו ממש לא הנקודה.

זה הרגע שנכנסים הביתה, מתארגנים, מתישבים ו..לבד.

ופתאום עוטפת אותי תחושה קלה של ריקנות.

ידעתי שזה יקרה,

אז בדרך הביתה באוטובוס אני חושבת למה,

למה שזה יקרה.

אולי אני פשוט לא אחשוב על זה ואתרכז בדברים כיפיים וזהו?

ומצד שני, אני סתם מתעלמת מהגעגוע שלי.

ןאז אולי מלכתחילה יש לי בעיה שאני מקשרת געגוע לכאב.

ומה אם אתחיל לחשוב שגעגוע זה דבר טוב?

כי זה אומר שיש למה לצפות,

וזה רק ממחיש כמה אני אוהבת אותו..

אז למה שארצה להתעלם מהרגש הזה?

אבל התשובה היא לא חד משמעית ואני עוד מעורפלת..

בא לי לברוח לחברים, למשפחה, לאנשים,

אבל זה רק סימן לזה שכן - אני עדיין מרגישה עצבות.

ועכשיו באתי להגיד משהו וישר נתקפה שמחה בלבי - אז אולי זה עוד לא מאוחר מדי.

אני אדבר איתו עוד כמה שעות ובטח ארגיש שוב טוב.

אז עכשיו יש למה לחכות, נכון?