באגרוף תאילנדי אין גילאים, או באיזה שלב אתה בחיים, ואיך הגעת לפה...
המדד היחידי הוא כמה אתה חזק, זריז, ועד כמה המבט שלך בעיניים מורעל.
זה לא משנה מול מי אני נלחמת.
גם אם זה בחור שאני גדולה ממנו ב5 שנים כנראה, יש לי אליו הרבה כבוד - אני רואה עליו בתנועות, במבט הרציני ובחוזק שהוא הרבה יותר מנוסה ממני, וזה מספיק בשביל לדעת את מקומי במגרש.
אבל מה שהכי כיף והכי חשוב בשיעורים זה ללמוד את עצמך מחדש.
הייתי בטוחה שיש לי הרבה בטחון, אבל פתאום חוזר לי הקול החלש יחסית ליד האנשים שסביבי.
שכחתי מה זה אומר להיות חדשה, שכחתי איך זה להשתלב פתאום מחדש בקבוצה.
כל הגעה שלי לשיעור מצריכה ממני הרבה כוחות נפשיים,
כי זה אומר להלחם מול אנשים שאולי לא רוצים להלחם מולי,
אבל לנסות להוכיח להם שיש לי מקום פה.
זה לקבל את המבט ההתחלתי שיש פה אישה בקבוצה גברית,
ולנסות להראות שאני לא פחות יכולה מכל אחד אחר.
זה לנסות ללמוד, ולתאם, ולהפתיע את שותפיך לאימון.
זה למקסם את יכולות הגוף שלך ולבחון את הגבולות שלו כל פעם מחדש.
זה להפעיל את השכל, לחשב, ולהבין שכל תנועה טובה מתחילה במחשבה תחילה.
זה קרב.
לפני כל שיעור אני אוספת את עצמי, ממלאת את הרעל בעיניים ומנסה להשתחרר ולהתרכז בו זמנית.
והיום חששתי להגיע לשיעור לבדי לשם שינוי, כי נרשמתי עם בן-זוגי,
אבל באתי, והתמודדתי מול אנשים חדשים, הישרתי מבט וניסיתי ככל יכולתי.
והיי, אפילו חטפתי מכה לפרצוף - וזה אומר שהתנהגו אליי שווה בשווה ולא רחמו עליי רק כי אני אשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Maa
