עת לא לדעת איפה לדרוך, ואיפה למקד את ראשי.

לעתים לא נדירות אני בורחת לבישול ולספורט וללימודים, ושוכחת להתייחס למה שבפנים.

משהו שם לא שלם, והגיע הזמן לעשות סדר.

אולי ברוח החג, אולי ברוח תקופה חדשה של שינויים שמסביב.

הבועה הזו נחמדה לי, אבל עוד מעט הכל הולך להתפוצץ והמציאות תחזור להכות בי.

ואני לא יכולה להתחמק בתירוץ שאני עושה דברים חשובים, גם אם הם באמת חשובים,

אסור להזניח את מה שבפנים.

הרבה השתנה בדרך הארוכה.

משהו שם חווה עליות ומורדות, בעיקר עליות, אני מודה.

תקופה של הרבה שינויים, הרבה בי ולא מעט מסביב.

בתקופה בה נאלצתי להתמודד לבדי עם לא מעט לחצים ודברים,

גדלתי והתחזקתי, ובו זמנית - נכנסתי לבועה.

התנתקתי מחדשות שהיוו חלק רציני מחיי, הלכתי והתרחקתי מאנשים בכללי,

אני בסה"כ עדיין חברותית, אבל יש בי איזה יצר אנטיפתי שאני מנסה להדחיק.

כאילו כולם מצפים ממני לדברים, ואתם יודעים איך אני - כשלוחצים עליי אני כמו קיפוד - מתקפלת, נרתעת ומגוננת.

אם משהו נעשה בכוח - אתם יכולים לשכוח ממני, כי כנראה כבר הוצאתם לי את החשק אליו.

ואולי המצב לא כזה נורא כמו שאני מתארת אותו. אבל ככה זה מרגיש..

יתרון של התקופה האחרונה - למדתי לא לוותר על עצמי.

ללכת לישון מוקדם, לעשות ספורט, להשקיע בדברים שכיפים לי גם אם זה בא על חשבון דברים אחרים -

כי אחרת אני מתמרמרת, ואף אחד לא אוהב להיות עם אנשים ממורמרים.

אז הפנמתי באמת ובתמים את החשיבות של להשקיע בדברים שעושים לך טוב.

שזה יתרון משמעותי, כי אז אני פחות מאשימה אחרים בזה שלי לא כיף. פחות אנטיפתיות, יאי!

ובכל זאת, אין לי כוח לאנשים.

שיחות טלפון נראות לי כמו טרחה, להפגש עם אנשים זה כיף אומנם, אבל לא שווה כמו שפעם זה היה.

ואני רק רוצה להבין איך לפתור את זה, כי ברור לי שככה זה לא יכול להשאר.

הבעיה היא שאני מרגישה שכולם מצפים ממני לדברים, כולם רוצים שאני אעמוד בצפיות שלהם -

אבל אני החלטתי כבר בתקופה הזו שיותר אני לא חיה חיים של אחרים, אלא את החיים שלי.

והסתירה הזו לא טובה לי. אולי אני צריכה איכשהו להפסיק לחשוב שכולם מצפים ממני למשהו.

אבל זה מרגיש פשוט ככה..

אולי הכל יסתיים כשתסתיים התקופה הזו, ביחד עם האנשים שישובו לחיי ישובו האנרגיות.

אני רוצה להיות שמחה, אנרגטית, כיפית, ולא רק כשאני עם עצמי.

כי כיף לי לקום, ולהכין אוכל, וללמוד כשאני מרוכזת, ולהצליח.

וכאילו כל השאר מסביב פשוט תקוע לי בדרך.

אפשר להגיד שאני יותר מדי ממוקדת מטרה? לא, אני לא אסכים לזה.

אני רוצה להצליח ולהתפתח וללמוד, ואני ממש לא מתכוונת להפסיק.

מה שכן כדאי זה לצאת מהבועה, להפתח, לנשום עמוק...

ולהבין שלא כל העולם נגדי.

אני צריכה יד.

ואחרי שהוצאתי את כל זה אני עדיין לא מרגישה יותר טוב.

הדבר היחיד שיעשה לי טוב עכשיו זה להוציא את זה בספורט או יוגה, או לשמוע את השיר הזה של שאקירה שאני יותר מדי מכורה אליו.

אולי פשוט אחזור ללמוד ואקווה שזה יעבור, אבל אז שוב..

לא פתרתי את זה, אני רק הולכת סחור וסחור.

כנראה שפוסט נוסף יבוא בהמשך, אחד שיעזור לי להרגיש יותר טוב עם העולם.