ישנו עימות תמידי בין שני זאבים:

זאב אחד הוא עצבות ויאוש,

והזאב השני הוא שמחה ותקווה.

איזה זאב מנצח?

התשובה פשוטה - זה שאתה מאכיל...

משל מוכר אליו נחשפתי רק בשבועות האחרונים.

ומאותו רגע והלאה, כאילו מתוכנן מראש,

החלו להשתשל האירועים.

שמחה שטחית, שגרה, וחוסר מוטיבציה, הלכו ונערמו ללחצים ופחדים אמיתיים.

השגרה הפכה מעיקה, והכל בגלל אותה בעיה רפואית קטנה שהלחיצה אותי עד מאוד.

אבל תמיד אומרים שאחרי נקודת השפל מגיעה העלייה...

אחרי מספר ימים, ארוכים, מורטי עצבים, מלאי איפוק וריסון,

כאילו במן משחק בובות מתוזמן בו הכל פעל לפי הספר,

הגיעה נקודת האור לאחר השפל.

הרי למדתי זאת עוד בצבא, מהנקודות הכי נמוכות שלנו אנו לומדים להגיע הכי גבוהה.

כשהבנתי לבסוף שהכל בראש,

התחלתי ליישם את מה שאני מאמינה בו מזה תמיד -

גוף בריא בראש בריא.

הבנתי שלא אחת אני מאכילה את הזאב של הכעס, של הלחץ ושל החרטה.

הדבר הזה לא רק משפיע עליי מבחינה תפקודית, אלא גם מבחינה חיצונית.

אני מאמינה בכל לבי שאדם נראה טוב יותר, הן בחיוך, הן בעור הפנים והן בגופו, כאשר הוא חש טוב עם עצמו.

החלטתי לעשות פסק זמן מכל מה שאני מכילה,

ולהתרכז בדברים שעושים לי טוב.

חזרתי לקרוא ספרים, ולהוריד מוזיקה, ולראות סדרות, ואפילו מעט לצייר למרות שאני עדיין קצת לוקה בחוסר מוטיבציה.

כשמתחילים לעשן במשרד סביבי, שוב, אני לא לוקחת את הנושא לא ללב ולא לריאות,

אני מרכיבה את משקפיי, ויוצאת להפסקת קריאה בשמש של כרבע שעה - זה הפתרון הכי נפלא שיכולתי להעניק לעצמי.

אני כל כך נהנת מההפסקות הללו - רק תנו לי לשכב בשמש ובמזג האוויר המדהים הזה.

עתה אני יודעת לשים לעצמי גבולות, ופשוט להתעלם מההערות של הבוס מתוך הנחה בסיסית כי הוא לא מקדיש עליי מחשבה בזמנו הפנוי, לא לדברים שהוא מטיח בי ללא התחשבות ולא ליחס המזלזל שלו כלפי בני אדם באשר הם, ואם זה המצב - אז למה שאני אקדיש לזה מחשבה? 

למה שאני אהרהר באותם דברים שיגרמו לי לחוש ברע, אם הוא אמר אותם מבלי לחשוב בכלל?

אם הייתם שואלים אותי לפני כמה חודשים הייתי טוענת שזה בטח כי אני אדישה כלפיו,

אבל עכשיו אני בטוחה כי זו לא האדישות שמתגלמת פה, אם כי בחירה מודעת ונכונה.

בנוסף לדוגמאות הנ"ל, בשבועיים האחרונים נכנסתי למעין שגעון בריאות.

המשקל שבו נתקעתי מאז שחרורי מהצבא התחיל להציק לי, הרי העלתי כ3-4 ק"ג בשנה האחרונה ואני לא אוהבת את מיקומי הקרוב לגבול בטווח הנורמה של הBMI שלי. (מצד שני BMI זה לרוב טפשי, למשל, לפי הBMI שלי אני יכולה לשקול גם 54, ואם הייתי שוקלת ככה במציאות זו כנראה הייתה תוצאה של אנורקסיה)

אני בטוחה בכך שלא ממש רואים עליי את המשקל שהעלתי, אבל אני כן הרגשתי.

בכל אופן, כל השינוי הזה בראש גרם לי לקחת בידיים את הבריאות שלי.

מעבר לכך שאני מקפידה לאחרונה לא להכניס שומן טראנס לגוף ולהמנע ממתוקים מלאכותיים, התזונה שלי לא השתנתה בהרבה.

אולם העניין בו מדובר הוא הכושר שלי.

אני מודעת לכך מניסיון - הספורט עבורי הוא לא רק בשביל בריאות הגוף שלי, שאני לא אהסס להודות שחשובה לי כעת,

אלא בשביל הנפש שלי.

ואני אסביר - כשאני חוששת שיש מצב שהיום הזה יגרום למצב רוחי לסטות לכיוון לא רצוי, אני מוצאת בי כוח לרוץ.

ואחרי הריצה אני מרגישה נפלא, באמת, כאילו שחררתי הכל.

ואני מתענגת על כך שמצאתי מוטיבציה לרוץ, על זה ששברתי לעצמי את השיא, על זה שאני בכושר.

אני מתה על התחושה הזו בצורה שקשה לי לתאר!

ואחרי כל הדוגמאות והסיפורים,

אני רק אוסיף דבר נוסף - חזרה השמחה האמיתית.

ההנאה האמיתית מהדברים שאני עושה בזמן הנוכחי, מבלי לרדוף אחר הדבר הבא, ומהזמן שאני מבלה במחיצת אחרים.

ואף הגעגוע שהיה חסר לי חזר. 

זה קצת אירוני, אבל אנחנו יכולים כל כך להשפיע על עצמנו רק באמצעות...המחשבה.

אבל זה כל כך קשה לעתים לראות את זה ולעשות את השינוי הזה, שלעתים אנחנו זקוקים לניעור רציני.

אני שמחה שקבלתי את הניעור שלי.

אני אוהבת את מי שאני עכשיו, ואת השותף המדהים שלי שפשוט נותן לי כוח לכל דבר גם מבלי לדבר.

בא לי לאהוב המון ולא לחוש עוד שנאה ומרירות וכעס.

הדרך עוד ארוכה אבל אני לומדת לעוף.