"זה מעשה שפל. זה פוגע במערכת."

"זה שפל למי שבפנים, אבל חכם עבור מי שבחוץ."

"ובכל זאת, זה פשוט רע."

"למה אכפת לך?"

"כי זה מפריע לי."

"אבל למה? איך זה משפיע על או ישפיע על החיים שלך?"

"אני לא יכולה אדישה לדברים כאלו, זה פשוט לא בסדר."

"את יודעת? יש משפט נכון שאומר שיש דברים שאתה לא תוכל לשנות, אז עדיף לקבל אותם."

"אני לא יודעת אם אוכל לשנות את זה, אבל אני לפחות יכולה להתלונן על זה."

אני עובדת בתאגיד גדול, ובמקומות כאלה - תמיד יש היררכיה.

במקומות כאלה גדולים נוטים להיווצר שחיתויות ונוצרים מהלכים שמונעים מטובות אישיות.

היום שמעתי מהבוסית שלי על איזה רעיון מבחיל לסיבה שאחד האנשים מתנהג ככה.

שהוא לא עובד ולא נותן לעבוד - אולי כי הוא אמור לפרוש לפנסיה בשנים הקרובות, ולכן, יוזם לחץ עתידי בעבודה,

ע"י אי עשיית עבודה כרגע, וכל זאת - שברגע שיהיה לחוץ יגידו לו 'תשאר בבקשה'.

אז כן, מהצד? מהלך חכם. 

אבל לחשוב על אדם שיעשה דבר כזה בכוונה? מזעזע.

אני רוצה לחשוב על זה כעל רכילות חסרת טעם, אבל הרעיון הזה פשוט...דוחה.

אני מקווה שהיא טועה, ושאותו אדם הוא עצלן / עובד רק עם עצמו.

זה בכל אופן הרקע לשיחה.

הנגזרת מהשיחה היא, שבעצם, למה זה מפריע לי?

כנראה שאני אמשיך לחיות עם או בלי זה.

אבל אני לא יכולה לסבול אדישות שכזו.

אולי אני לא אוכל לתקן או לשנות, כי בכל זאת אני לא מספיק שם כדי לבסס טענה שכזו,

ובכל זאת - להעביר את זה לסדר היום זה לא מתקבל.

אסור לנו כחברה להתעלם מהדברים האלה ולתת להם לגיטימיציה.

בייחוד בזמנים שכאלו - עלינו לחדד את יכולת המתלונן הישראלי שמצויה בנו.

עלינו להעלות דברים כאלה, להציף, ולדחות אותם - ליצור את התחושה שמשהו מסריח פה.

וזה לא רק בעניינים כאלה, זה בכל דבר.

הגישה הזו של 'מה אכפת לי' זו לא גישה שאני רוצה אי פעם להבין.

זה מתחיל מ'מה אכפת לי' בצבא, ממשיך ל'מה אכפת לי' בעבודה, ואז מה הלאה?

מה אכפת לי מהמדינה? מה אכפת לי מהחברה? מה אכפת לי מהמשפחה? מה אכפת לי מהילדים?

יש איזו תקופה בחיים שהקריאות הללו עולות יותר ויותר, ואתם בטח מנחשים - בתקופת הצבא.

ואולי אז זה מוזר, משונה, ואולי מתרגלים לזה שכולם מסביב ככה, אבל לא צריך להמשיך עם זה כגישה לחיים בכלל..

אני לא יכולה לחשוב על עצמי עוברת עם דברים כאלה לסדר היום, וגם בצבא כל ה"זה לא שלי אז מה אכפת לי" נורא הציק לי.

אם אני חלק ממשהו - אז אכפת לי ממנו.

ואני לא אכחיש ואתעלם מזה שאני חלק ממנו, כי אני לא לבד.

וגם אם אדם בוחר להתבודד מהדבר הזה כי 'לא אכפת לו', לא חייבים לתת לזה יד.

אני רוצה לנסות לשנות את הגישה הזו אצל אחרים,

אבל גם בצבא זה היה עבורי אתגר כל כך גדול -

איך לוקחים מישהו שבאמת לא אכפת לו וגורמים לו לטיפת חמלה?

ובכל אופן, אני אנסה למצוא את הדרך שלי לשנות.

אולי אצליח ואולי לא, ואולי אנסה בדרכי הצנועה לעשות את השפעתי הקטנה שלי,

אבל לפחות לא להרים ידיים.