השכול הוא בלתי ניתן לעיכול.

כמו צורב לנו את הלב ומכווץ את כל השרירים.

ואני לפעמים באמת תוהה,

איך אני אוכל אי פעם להגיד לילדיי הקטנים,

שהצפירה היא צליל שעלינו להמתח לפיו,

וכשהם ישאלו 'למה' - איך אוכל להסתיר מהם?

איך אוכל להגיד להם 'תדעו כשתגדלו', 

כשהם יהיו חייבים את חייהם לאותם גיבורים?

איך אוכל להסביר להם את הקורבן שהם הקריבו עבורנו?

האם יש גיל נכון למוות?

הרי המוות אף פעם לא בא בזמן מתאים.

השכול לא מגיע כי צריך.

השכול שם כי הוא חלק מהוויתינו,

חלק בלתי נפרד מישראליותינו,

חלק טהור, נטול השמצות, נטול ציניות,

חלק מאחד.

אני רוצה לחנך את ילדיי על פי אותה מורשת שהם השאירו.

זו החובה שלי, כמי שחיה את חיי במדינה זו,

לחנך לרעות, לאהבה, לנאמנות, למורשת ולהיסטוריה.

ואילו הם, הגיבורים,

האם הם היו רוצים שגם הטף ידעו שהם היו שם ונקטפו טרם עת?

ואולי הם ירצו שננציח את צעירותם, נתארם מחויכים, תחת כנפי השמיים.

אחיי ואחיותי, הצעירים והיפים,

לבי כואב עם נפילתכם.

אני מבטיחה שלעולם לא אשכח.