התגעגעתי לכתיבה.

כנראה שמעבר לגעגוע, אני אפילו קצת זקוקה לה.

לעתים סתם בשביל להרהר על ריחו של האביב ולעתים כדי להזכר במה שחשוב באמת.

ואחרי כל התקופה הארוכה הזו, אני בהחלט זקוקה לקצת חיבור לעצמי.

עם זאת אני קצת חוששת ממנה, אך אחזור אליה בצעדי צב.

___

כיאה למרוקאית, אני חושבת שמימונה זה אחד האירועים הכי כיפיים, עליזים, וטעימים בשנה.

השולחן בערב זה יפה יותר מכל השולחנות שבחגי השנה.

הכל מצוי בצבע ובשפע, ויש בו מכל טוב שכולם יכולים להנות ממנו.

מה שכיף בעוגיות המרוקאיות זה שהן לרוב עשויות בעיקר משקדים/תמרים/קוקוס, שמן, וקמח.

ומי יכול שלא לאהוב משהו אחד לפחות כשיש כל כך הרבה מגוון?

יש דברים המתאימים גם לטבעונים, גם לאוהבי הסוכר, גם לאלה שבאו רק לשתות משהו ליד התה, וגם לאלה שבאו באמת לאכול.

החג הזה פותח את הדלת בפני כל מי שרק ירצה לבוא להתארח,

כמן מחווה של שלום, שכנות טובה, ופתיחות לב שלעתים חסרים לנו ביום-יום, בייחוד בתקופה האחרונה.

קראתי על זה שאחד ההסברים לקיומו של החג הוא הנטייה שבפסח איש לא מתארח אצל רעהו בשל ההבדלים השונים במנהגים העדתיים (אוכלי קטניות אל מול אלו שלא). ולכן, מיד עם צאת החג, היו מארחים השכנים אחד את השני בשביל להדגיש שהסיבה לכך היא סיבה חומרית, ולא סיבה רוחנית.

יתרה על כך, מסתבר שהיה נהוג בשכונות יהודיות שבהן ריכוז גבוהה של יהודי מרוקו להשאיר דלת פתוחה, ולעשות מעין סבב מימונות בין המשפחות.

זה פשוט מקסים בעיני וזה כל כך ישראלי.

לארח, לחמם את הלב והבטן, ובעיקר לשמח - מבלי שום קשר למקור ממנו הגעת.

אז נכון, מרוקאים הם לרוב אלה שמארחים את המימונות, אבל אליהם באים אורחים משלל העדות וזה כלל לא משנה.

אולי בישראל של עוד כמה דורות כבר כולם ידעו להכין מופלטות.

מסורת זה דבר נפלא, וכל סיבה לחגיגה היא מבורכת.

שנדע עוד הרבה סיבות לחגיגות!

מאמינה שאצליח בבוא היום להרים מימונה גדולה כזו בעצמי.