יצא לי השבוע לדבר עם אנשים מהצבא על אהבה, לא פעם אחת.

חברה הראתה לי דברים מתוקים שחבר שלה רשם לה,

הראתי לה קצת מהסמסים שקבלתי מחבר שלי שעושים לי את היום ,

ויצא שגוף שלישי בחדר הסתכלה עלינו בחיוך - "סתכלו איך אתן מסונוורות שתיכן!"

מכאן התגלגלה השיחה לכך ששאלו אותי האם חבר שלי אמר לי שהוא אוהב אותי ולהפך.

מי שקרא מן הפוסטים האחרונים שלי יוכל להסיק בקלות את התשובה.

הבחורה השלישית בחדר התחילה לספר על מערכת היחסים שלה ושל חבר שלה, שנמצאים חודשיים ביחד,

והוא אחד הדברים המיוחדים שהיו לה, אבל השבוע הוא אמר לה שהוא אוהב אותה - 

וזה מלחיץ אותה כי היא יודעת שזה בדרך ללהיות הדדי ובגדול, אם לא כבר הדדי.

שלוש מילים פשוטות,

"אני אוהב אותך",

עם כל כך הרבה משמעות שמשתנה בין אדם לאדם.

צירוף המילים הזה סימל לה שהיא בעצם נקשרת אליו, ועל כן היא במקום הכי פגיע שלה.

היא תארה את רגש האהבה כדבר הכי אמביוולנטי שיש - הדבר הכי מדהים והכי הרסני שיש.

לאהוב אדם זה באמת לשים את עצמך במקום פגיע,

אבל יש בי איזה חלק שלא יכול להתחבר למה שהיא אמרה. (לא כיום, בכל אופן, אבל אולי יכולתי בעבר)

הרי אהבה זה רגש כל כך חזק, כל כך מעצים, וכל כך מעשיר.

זה דבר שנותן לך כל כך הרבה כוחות, תחושות ותכונות שלא חשבת שיש לך לפני שהבנת שאתה מרגיש אותה.

למה שתפגע במקום שכה טוב לך להיות בו? 

והאם זה אומר שאהבה אמת זה רק כשאתה מרגיש שאתה יכול לאהוב ללא כל מעצורים שכאלה?

או שבאמת, כמו שהיא טענה, אני מסונוורת.

אבל אם כך - אני מקבלת את הסנוור הזה בלב שלם.

אהבה,

את יכולה לסנוור אותי כמה שתרצי,

כי העולם שגועש מבפנים הרבה יותר אמיתי מכל דבר שאראה במו עיניי.