שכבתי אתמול בערב במרפסת. פרסתי שמיכה, שמתי כרית, מוזיקה טובה.. מצאתי בזה נקודת מפלט טובה מהימים שעוברים. הבטתי אל השמיים, מידי פעם לוויין צץ לו, לפעמים מנצנץ ונעלם.. והמחשבות שם, עם אחי שנלחם, עם החבר שסוגר עוד שבת במדבר.. אני מביטה במערכות הכוכבים, מנסה לתור אחר מזלות, אולי אצליח לראות את המאזניים שלי. השעה 9, ידעתי שהוא יורד משמירה. כעבור כמה זמן הוא התקשר וסיפר על מה שעובר עליו, על בעיות סד"כ, חוסר שינה ועל זה שלאנשים בפלוגה לא אכפת אחד מהשני. ליבי איתו אבל היה קשה לי להתבטא, בעיקר אמרתי לו כמה שאני מבינה אותו... ראיתי כוכב נופל וקיוויתי שמה שביקשתי יתגשם..
אחי דיבר איתנו בהודעות בקבוצה של האחים, במהלך היום הצליח לפגוש את חברה שלו בזמן הפסקת האש והיא שלחה לי תמונות שלהם. התרגשתי כל כך, הוא כתב בקבוצה 'אוהב אתכם' ורציתי לבכות אבל לא הצלחתי. אני לא מצליחה לבכות, לא רוצה גם.. רוצה להיות חזקה. כתבתי לו שאם הוא צריך חפ"ק(חבורת פופט קדמית) שיגיד... פופט אגב זו הבדיחה שלנו על נשק כימי שהחתולה שלי מייצרת כשמחבקים אותה... פופט אחד והלך על החמאס... אין לתאר כמה שאני מתגעגעת אליו, רוצה כבר שהוא יחזור הביתה וגם חברה שלו.
יותר מאוחר, הרגשתי שלא הצלחתי מספיק לעודד אותו בשיחת הטלפון.. כתבתי לו הודעת עידוד ארוכה, אחרי שקצת הצלחתי לעבד את המחשבות בראש. לפעמים לגלגלים במוח לוקח קצת זמן לעבוד.. כעבור זמן מה הוא התקשר ואמר לי שהוא קרא את ההודעה כמה פעמים וכמה שזה מחזק אותו. מה שייחלתי לו קרה, גרמתי לו להרגיש קצת יותר טוב וזה חיזק אותי בעצמי. הוא בן אדם מדהים פשוט, אנחנו עוברים תקופה של כמה שבועות בלי להתראות וזה רק מחזק אצלי יותר את הרגשות והמחשבות עליו. אני חזקה גם בשבילו.
חברה אמרה לי שמי שמפחד לא סומך על ה' שישמור עליו, וזה כ"כ נכון. אני יודעת שיש מי ששומר. אני לא אשקר, יש חרדות ויש סרטים שרצים בראש.. אבל זה הטבע שלנו כנראה, שאנחנו לפעמים נותנת למחשבות רעות להכנס לנו לראש בלי יכולת לשלוט בהן. הרגל של שנים? בכל מצב של משבר יצוצו לנו גם המחשבות הלא טובות אבל חשוב לשמור על החוזק, על המורל הגבוה.. להאמין ולדעת שהכל בסדר. פרשת השבוע אותה קראתי ביום שישי, פרשת "מסעי" זו הפרשה האחרונה בספר 'במדבר' והיא מדברת על תיעוד הסטורי של מסע בני ישראל במדבר ועל הגדרת גבולות ארץ ישראל, מזכירה לנו שזו המדינה שלנו ונתנה לנו לא סתם אלא בזכות גדולה. זה המסע של הלוחמים שלנו, מסע קשה ומפרך כמו 40 שנה במדבר , להשגת היעד והעברת מסר חד וברור - זו הארץ שלנו ולא נלך מפה לעולם. הראו כתבה על בחור, דרור נדמה לי שמו, שמכין אוכל לחיילים במושב מסלול והכל בהתנדבות.. מכין להם על האש כמו עוף השמיים(שליו) במדבר בתוך לחמניה שהיא מסמלת בעיני 'מן' לחם השמיים. איזה חסד אנשים כאלה עושים, אני מעריצה אנשים כאלה. אגב בשבוע שעבר כשסגרתי הייתה זו פרשת "מטות" שדיברה על משל שמדבר על נדירת נדרים והאיסור על נדר בלי ידיעה שבוודאות ניתן להגשימו ועל המלחמה של בני ישראל עם המדיינים, בדיוק באותה מלחמה שלנו עם אנשי החמס. חיילי צה"ל נשבעו אמונים למדינת ישראל ונדרו כי הם מוכנים לחרף את נפשם למען המולדת ולבטחון אזרחי מדינת ישראל ובכך נדרו וקיימו. אני לא רוצה להרכין ראש, אני רוצה להסתכל קדימה.. הגיבורים לא נפלו סתם ואלה שעדיין נלחמים עושים הכל כדי להבטיח שלום לעם ישראל. הכבוד הכי גדול שאפשר לתת למי שהלך, הוא לסיים את הקרב הזה עם נצחון של העם שלנו ותחושת גאווה. תהי נשמתם של הנופלים צרורה בצרור החיים.
אני מייחלת שמי שנלחם יחזור הביתה בשלום והחלמה מהירה לגיבורים הפצועים שלנו..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dryad