A Moment of Clarity

לב חמוץ.. מאוכזב מכלום. פחד ממאורעות שטרם קרו, חרדה מהעתיד. ממועדים ומשמחות.. הכל עדין כל כך, כמו ידה של ילדה רכה.

אני שושנה זעירה תחת כיפת זכוכית דקיקה, קו דקיק מפריד בין הבועה הקטנה לחלל הגדול ולאיום הכבשה. וחושדים בי שאני באובאב, עשב שוטה, לא רצוי בעולם. 'איך הם מעזים!' מזדקפים הקוצים מאיימים לנעוץ מכאובם באחרים, להותיר בהם פה פצע שיחושו וירגישו מהי חרדה. מהו אותו פחד נורא מכבשה צמרירה, בודדה ומנודה. קוראת בקול זעיר אל הנסיך הקטן שלי, שישוב אלי מן המרחקים.

מחשבות שלילה שקט יכול להביא איתו. למה תמיד זה חייב לתקוף בכזו אכזריות? המחשבות הרחוקות על יום העצמאות שישאיר אותי לבד לחפש ת'חברים שלי. מתי יבין שאין לי מספיק חברים ושערב בעיר הגדולה איתו הרבה יותר מרטיט לב מאשר להיות עם חברה באירוע הקהילתי כמו בת 12... וזה רחוק אבל מציק לי. ראיתי את ליקוי החמה.. מרטיט לב.

.

ואני עדיין שקועה במחשבות של חצות הליל. דאגות גדולות על כך שהכרכרה תשוב בקרוב להיות דלעת לאורה יכבה. לבד. לבד. לבד. ועולות בי המחשבות האובדניות גם הן. מכות בי בשוט חזק.

גם אם אתאבד זה לא ישנה ממש. אבל יש לי עוד כמה תוכניות. מה עם ליקוי החמה ב14.12.2020? מה עם ילדים? מה עם הזוהר הצפוני? הקולות שרצים כואבים לי.

פשוט תהיי אדישה... תסגרי בתוך עצמך. רוצה לישון ולא רוצה להשתגע. אני כבויה. הלב שלי כבוי. ואין מי שיעזור. לבד.לבד.לבד.