עלינו להר אתמול, אני ואחי, והגענו לשביל שבחיים לא היינו בו. תמיד מרגש אותי למצוא שביל נידח שמוביל למראות נפלאים, שדה גדול וירוק עם להקת איילות שפתחה בריצה כהגענו. באמת שזה היה מחזה מהמם. ישבנו תחת עץ חרוב גדול מול הנוף ופתחנו פק"ל קפה. קצת להשכיח את הריב עם אמא שלי.. לשכוח את הדיבורים הבוטים, את ההתנהגות הבהמתית. הדרך היחידה היא פשוט לברוח, כלומר, לצאת לטבע, לשמוע מוזיקה, לחלום..
היא צרחה על אבא כמו מטורפת כרגיל, שפכה לו סולת בתוך התיק, האשימה אותו בצרחות שהוא "השאיר כמה ילדים" או משהו כזה כשהוא עבד בחו"ל לפני שנים(אותה אמירה באמת החרידה אותי, זה דוחה אותי ברמות ומחליא..) - וזה רק מעט ממה שהיא מדברת, עם השנים זה נעשה יותר גרוע, היא כבר מגיעה למצבים פסיכוטיים ואין לנו ממש איך להתמודד עם העניין. בכל מקרה הגעתי כבר לקצה וצעקתי עליה שהיא חולת נפש ושתסתום את הפה ושזה בא לה בגנים. ואז היא אמרה שגם לי זה בגנים, כי יש לי דודה משוגעת גם מצד אבא, ואמרתי לה ש-"לפחות אני שלמה עם עצמי".. ואז שניה אחרי חשבתי לעצמי 'כן בטח...'. כל מה שבא לי זה ללכת ליער ולעשות לעצמי משהו רע, אבל בנתיים החלומות שלי עדיין עומדים ואני שואפת להגשים אותם.
ברגעים של ריבים חריפים כאלה כל מה שבא לי זה לנתק איתה את הקשר, אבל זה דבר שקשה לעשות כי זה לנתק ולדעת שאני אצטרך איכשהו לשכוח אותה ולהמשיך וזאת פאקינג אמא.. איך אפשר? כי הרי מצד אחד היא אמא מתעללת ומצד שני היא אמא שדאגה לי מבחינה כלכלית.. אבא אמר לי שהוא לא מוכן לזה שאני יעזוב בגלל ריבים שלהם ושאני לא אתערב בזה. אתמול הוא כבר ישב מול המחשב לחפש לו דירה ואני בעד הוא יעזוב עם כמה שזה עצוב וקשה, היא בעצמה צרחה עליו שיעזוב ואיחלה לו "ליפול מצוק".
עשיתי טעות גדולה, כי השגעון הזה התחיל ב2 וחצי בלילה כשחזרתי מיום הולדת של חברים וגיליתי שהחתולים פירקו את אותה חבילת סולת(ששאריות ממנה הגיעו לתיק של אבא). היא התעוררה כי באתי, ואז כשאמרתי לה על זה והיא התחילה בצרחות ובצעקות ואמרתי לה "זה שקית של סולת, זה 3 שקל". היא צרחה על זה שאבא אשם כי הוא לא איחסן את זה ואחר כך באה אלי בטענות על זה שהייתי צריכה לנקות את זה ולא לספר לה כי ככה היא לא הייתה מתעצבנת(אם היא לא הייתה יודעת מזה.). בסיס הטעות הוא לעורר אותה בעת השינה, אני מאמינה שאותו מצב שבו היא היית שקועה בחלומות, בדיעבד הייתה שקועה בתוך מצב של טירוף נפש שמאפיין אותם עורר אצלה את הזעם הנורא הזה. בספר של פרויד הוא מעלה תיאוריה על הקשר בין חלומות לבין מצבים טירוף נפש - על זה שבשני המצבים יש הרפיה של המודעות העצמית, חשיבה אסוציאטיבית שגורמת לאדם לפעול בלי שיקול דעת ובצורה של 'כאן ועכשיו', והתנהגות שמאופיינת בשינוי קיצוני באישיות של האדם. אני סוברת שיש קשר כי ההבדלים מטשטשים והחזיונות והמחשבות הלא רצוניות נעשים יותר דומיננטיים, לכן כשהיא התעוררה משינת חלום שבה היא הייתה שרויה כנראה במצב שמקביל במידה מסויימת לשגעון הזה, אני מניחה שזה מה שעורר אצלה טירוף קיצוני כזה.
טוב להשאיר פה את כל השיט הזה, בסופו של דבר זו הדרך להתנקות. חברה דתייה מהבסיס אמרה לי "תגידי תודה על זה שאת בריאה בגוף ושאין לך מחלה קשה, זה הרבה יותר גרוע" המילים שלה מעמידות אותי במקום, היא נערה ממש חכמה. היום התלוותי לטיול גמלאים ופגשתי ניצולת שואה והיא הייתה מהנשים היותר אופטימיות שראיתי בחיי, מלאת שמחת חיים ומקושטת בתכשיטים צבעוניים - גם היא אמרה המון דברים טובים ומעוררי מחשבה וסיפרה לי שאחרי המלחמה היא עלתה לארץ והייתה נוסעת לטייל בכל מיני מקומות וכך המשיכה בחיים. ועל מה אנשים בוכים היום? למה מתלוננים על כל דבר? למה אני עצמי ועוד הרבה אנשים כמוני נשברים בכזאת קלות? יש אנשים שצריך לפגוש כדי לקבל פרופורציה וכדי להעריך את מה שיש לנו בידיים. אני יודעת שכרגע הכל לא טוב ויפה, אבל כדי שיהיה טוב ויפה צריך לדאוג שזה יקרה ולעשות דברים שטובים לנו.
-
לקחתי רגילה לאפריל, לשבוע שסיילם יופיעו.. אני מקווה שיהיה לזה מחיר הגיוני. בא לי גם לצאת לטיול של כמה ימים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dryad