אין אוויר בריאות וזה עושה בחילה. בכי חונק. פעם הייתה לי קצינה שאמרה לי "מה את בוכה?! כאילו מישהו מת!". ניסתה לחשל אנערף. עוד חודש אני מתחילה את הלימודים וכלכך רוצה ראש שקט. הזוגיות הזו לא מניחה לי, גם לפניה הייתי בדכאון אבל הרצון שלי להעזר בזוגיות פשוט עולה בתוהו. מתסכל אותי שאני בוכה בטלפון והוא שותק ולא עוזר ולא כלום. משגע אותי שהוא מעדיף להיות עם הידידות והחברים שלו היום בערב מאשר איתי. שאני עוד משהו צדדי בשבילו ואין לו שום כמיהה לבלות איתי ולחגוג איתי כמו שלי יש כלפיו.
דמעתי היום הרבה מהסיפורים והתוכניות שראיתי.. כל כך הרבה חוויות כואבות. ומה היא הרגשתי לעומת הרגשתם של אלה שחוו על בשרם את כל הכאב והשכול?
אתמול בערב הופעתי בטקס ערב יום הזכרון, שרתי את השיר "יש ונדמה" מאת רחל המשוררת(בביצועה של ירדנה ארזי במקור).. שיר עמוק ומקסים שאני מאד מתחברת אליו. פנו אלי אנשים, שיבחו אותי על השירה ואמרו שעברה בהם צמרמורת ושמאד התרגשו.
"יש ונדמה הזיכרונות אך הבל כי ערפל קורן עוטף בלאט מחוז העבר האושר והסבל כאב הפצעים ונחת המקלט.
הלא חלום היוותה פינה נסתרת דבקות ליבי בלב קרוב וער ויום בהיר וקר ואח בוערת ורחשי הזך והנוהר.
יהי כל עברי חלום נראה אי פעם אך במדבר חיי הוא נחל לא אכזב אכרע אליו דומם בלי מרד ובלי זעם לרוות בו צימאוני בלהט השרב."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dryad