A Moment of Clarity

טוב הנה הגיע לו היום העשירי בחודש וזו הפעם הראשונה שאני כותבת פה. לא היה לי זמן או כח לעדכן פה , באמת תקופה הזויה. מרוב לחצים נפשיים ערב לפני שנסעתי לבסיס חטפתי איזה משהו לא ברור, הקאתי והייתה לי בחילה. ככה העברתי שבוע עם בחילות שאליהן נלוו בכל פעם אפקטים אחרים - פעם כאבי ראש, בטן, חולשה.. כנראה שהמצב הנפשי שלי הפיל אותי בסופו של דבר למשהו פיזי והמענה הרפואי הלוקה בחסר של צה"ל גם לא הוסיף. היו לי כמה התפרצויות כעס שנגמרו בשיחות מאד בונות עם הקצינה שלי, היא חדשה ולא יצא לי לדבר איתה לפני כן ובאמת שהיא ממש עזרה לי לפתור סיטואציות וגם התלבטויות וקשיים קצת בקשר עם החבר. רוב הבנות אצלינו לא מחבבות אותה ואפילו שונאות אותה אבל אני באמת לא מרגישה את זה.. אולי כי כבר חוויתי בצעירותי קצינה גרועה ממנה, אז אני כבר לא מתרגשת מהקצינה החדשה.. יש לה את הדרישות שלה והחוקים שלה אבל לא ברמה נוראית, אני חושבת שבנות אוהבות נורא להתלונן ולחפש מה רע במקום לפתור דברים בשיחות, להסביר לה לצורך העניין למה הן כועסות, במקום זה הן מתנגחות והופכות את המצב לגרוע יותר. הנקודה שגרמה לי להרגיש שהיא באמת באמת אכפתית הייתה כשהגעתי למצב נפשי ממש קשה ולא הרגשתי טוב, הגעתי למצב שהייתה לי בחילה וקמתי מתוך שינה עם דופק מואץ ולחצים בחזה ואני מניחה שזה קשור למצב נפשי, אז הלכתי ב2 בלילה לחובש בסופו של דבר הגענו למסקנה שהמצב הנפשי מעצים את הכל והוא גם הסביר את זה למפקדת שלי.. ואז ישבנו לשיחה אני, המפקדת והקצינה כשהסברתי לה הכל.. היא אמרה לי שאני לא עולה את המשמרת בעוד 4 שעות והן קצת שינו את המשמרות. בסוף יצא שעליתי רק כעבור 20 שעות. אמנם ישנתי רק 4 שעות אבל המנוחה הנפשית פשוט העיפה לי את המצברוח למעלה, כשידעתי שאין לחץ, שהכל בסדר. חזרתי לעצמי, חזרתי לשפיות שלי. באמת שבצבא הרבה פעמים נורא קל להתחשב באנשים עם בעיות רפואיות, כלומר, אם מישהו מקיא את נשמתו, עם חום ומתעלף... אז מפנים אותו ומתייחסים אליו בחומרה. אבל אם בנאדם נכנס למצב של מועקה נפשית, של התמוטטות עצבים מסויימת אין לכך חשיבות. אני יושבת במצבים הנפשיים האלה ומסתכלת למעלה על מגדל המים וחושבת אם לקפוץ.. וזו דפיקות רצינית, זו לא נקראת בריאות. מה שעולה לי בראש זו המחשבה על חבר שלי, שאני לא אעשה לו דבר כזה. אין לתאר כמה שאני מעריכה את הבנאדם הזה ואת המקום שלו בחיים שלי, באמת לב זהב... 

חזרתי הביתה לסופ"ש ועדיין לא הייתי במיטבי. בחמישי בערב היו אצלי האנשים שאני הכי אוהבת בעולם - בני גרעין שלי, חבר שלי וחברה מהצבא שהכרתי כבר באזרחות... אחרי חודשים שתכננו להפגש כולנו סוףסוף יצא המפגש. ישבנו אצלי במרפסת על בירות וקפטן מורגן, פשוט תענוג. בשלב מסויים אני כבר הייתי בעולם אחר, בהיתי בכוכבים, נראה לי שהבירה עלתה לי מהר מידי. הם היו עסוקים בשיחות אל תוך הלילה.. על המצב, על החיים... אני כלכך אוהבת רגעים כאלה, של איחוד, של קרבה בין אנשים למרות שמרחק התמידי שיש בנינו בגלל מסלולי חיים שונים. בלילה הוא נשאר לישון אצלי וכלכך חיכיתי לזה, חודש שלא התראנו והקרבה הממושכת אליו פשוט מילאה אותי. בבוקר הוא רצה שנלך לטייל, אז טיילנו בשדות והיה נחמד. כנראה אבל שהתייבשתי כי בשלב מסויים של הדרך עלה לי הדופק בבת אחת והתיישבתי וקמתי כל כמה צעדים, העולם פשוט החשיך לי מול העיניים. אבא שלי אסף אותנו וחזרנו הביתה לכמה זמן.. שכבתי במיטה ונרגעתי ושתיתי מים. חשבתי לעצמי שקצת הבהלתי אותו, הוא אמר לי שאני צריכה לבדוק יותר לעומק מה קורה לי כי אני כל הזמן מתלוננת שאני לא מרגישה טוב. אחרי שהוא הלך, הוא שלח לי הודעה שאני לא אתבאס בגלל הסוף ושהיה לו ממש כיף איתי. היום בערב ט"ו באב, אז רציתי לעשות משהו שיתן לו קצת אנרגיות לעוד שבוע וקצת בבסיס שהוא נמצא בו.  נתתי לו מעטפה שיפתח היום בערב בבסיס.. שמתי לו תמונות שלנו ועוד תמונה שצילמתי קיסוס(צמח מטפס ים תיכוני עם עלים בצורת לב) וכתבתי לו את הבית הראשון של "הולכת אליך" של מאיר אריאל.. 

בשישי בערב כל המשפחה הייתה אצלינו, ארוחת שישי עם כולם. שוב לא הרגשתי טוב אז בשלב מסויים הלכתי למיטה ופשוט נרדמתי..

אתמול הייתי עם חברה טובה בקיסריה, נסענו בספונטניות.. היה ממש מזניב. ראינו את הסרט וטיילנו באתר. היה אוויר טוב לנשימה, שתינו כבר נחנקנו מהאוויר המדברי שאנחנו נושמות בצבא..  ישבנו במסעדה והזמנתי סלט יווני ממש נחמד וברד-לימונענע כזה.. היא לקחה לה המבורגר. ארוחת צהריים ממש נחמדה(המקום נקרא לימאני, מומלץ..). אחר כך שכבנו קצת על הדשא מתחת לעץ, לעכל את האוכל. יותר מאוחר טיילתי עם ההורים בשדות והיה אפשר לדבר איתם, יכולים לעבור סופשים שלמים שאני בבית ולא נדבר, אולי רק נריב..

בדיוק עוד חודש החפש"ש, כרגע עלה לי על הפרק ראיון לשירות קבע של כמה חודשים, אז יכול להיות שזה מה שיקרה.. עד הלימודים באפריל.. בעזרת השם הכל יצליח! ירד לי סלע מהלב שהמבצע הזה נגמר ושהתקופה הקשה הזו חלפה לי, המצב בדרום כמובן מדאיג מאד ורחוק מלהיות פטור והממשלה פשוט איבדה כיוון, אני כל כך מקווה שהמצב ירגע שם והשתושבים יוכלו לחזור לחיים נורמאליים.. אח שלי חזר הביתה מהמלחמה, לקחתי אותו בעצמי מהתחנה וגם חברה שלו חזרה מהמילואים וזה עשה לי הכי טוב בעולם שמה שייחלתי לו קרה, להיות בבית כשחבר שלי, אח שלי וחברה שלו איתי תחת אותה קורת גג.

סופ"ש הבא שאני יוצאת יש לי רגילה ואני הולכת עם אחי להופעה של אורפנד לנד בשוני!! איזה כיף לראות על לוח המודעות ביישוב את המודעה על ההופעה.

שבוע טוב..