A Moment of Clarity

כמה זמן לא רשמתי כותרת אבל משהו בהרגשה אמר לי שאולי פעם בשנה מותר.. הגעתי לעמ' 100 ומשהו בספר, עדיין לא סיימתי אותו ואם הייתה לי קצת יותר סבלנות סביר להניח שאתמול כשהתחלתי אותו כבר הייתי מסיימת. אם כי ההגיון אומר שצריך גם לשמור קצת למחר.. ניל גיימן כותב על אדם מבוגר שחוזר למקום בו גדל וחווה את ילדותו ומספר על חוויות הילדות שהיו לו ועל מקרים שהודחקו עמוק בתוכו. במידה מסויימת הספר הזכיר לי את 'זה' של סטיבן קינג, המשותף בהם הוא אותם צללים אפלים אשר סוככים על הילדות, אותו ערפול שמרחיק אותנו מהילדות שלנו ומזכרונות כואבים והאומץ להכנס חזרה אל אותם צללים.

להסתכל אחורה על הילדות ולנסות לפענח מה קרה שם ומה הדחקנו מהתקופה מעלים לעתים תחושות של חרדה וחששות מן הלא נודע. להזכר פתאום באינטרקציה שלנו עם הסביבה ולגלות שדברים שפעם לא נראו לנו בעלי משמעות, פתאום נתפסים כשגויים. בשיחותיי עם הפסיכולוגית יצא לי לדבר הרבה על הקשר עם אמא, על הילדות, מה שזכרתי ממנה לפחות.. גיליתי אז עד כמה קשה להוציא את אותן מחשבות ובכלל לספר על דברים שיגרמו לי לקפוץ לבור מרוב בושה. 

בכיתה ב' , אני חושבת שזו הייתה תחילת השנה.. הייתה איתי ילדה בכיתה שהייתה חברת ילדות טובה שלי ואהבתי אותה מאד. בתקופת הגן תמיד היא ואחותה היו באות אלי ואני זוכרת יום אחד ששיחקנו במרפסת הבית. בכיתה א' הרגשתי שהיא מתרחקת ממני כי היא הייתה כל הזמן עם ילדות חדשות וזה הכעיס אותי, היא לא הייתה מתייחסת אלי וכבר לא באה יותר. בכיתה ב' הייתי אצל בת דודה שלי ודיברנו על כמה שהיא מעצבנת אותנו, היינו לבדינו והעלתי את הרעיון שנכתוב לה מכתבים רעים, ככה יצא שכל אחת כתבה מכתב רע מפוצץ בקללות שידענו. הכנו גם מעטפות למכתב מלאות בקישוטים של לבבות ופרחים והכנסנו בפנים את המכתבים השחורים והמרושעים. שמנו את המכתבים בתיבת הדואר והיא אכן קיבלה את המכתבים.

חזרתי הביתה מבית הספר ואכלתי ספגטי וראיתי את המבט המאוכזב והכועס בו זמנית של אבא בעיניים. אני לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר אבל הוא מאד כעס ומה שאני כן זוכרת זה את תחושת העלבון הגדולה והאשמה הגדולה שהרגשתי. למחרת כבר הייתי אצל המנהל ונורא פחדתי ממנו כי הוא היה איש עצבני שתמיד היה צועק על ילדים ומושיב אותם בעונש על מדרגות חדר המורים וצועק עליהם מול כולם בהפסקה. שוב אני לא זוכרת את המילים שהוא אמר בדיוק רק זוכרת שהוא הראה לי את המכתבים ושאל אותי "מה זה?? מה זה???" ונזף בי אבל לא בקיצוניות כמו שהיה נוזף בילד הבעייתי של הכיתה באופן קבוע.

מאז אני ואותה ילדה לא מתקשרות, כמובן שקרה שהייתה מילה פה מילה שם בתקופת היסודי כחלק ממשחקים בחורשה ובתקופת התיכון כשהיינו ביחד בכיתה. מעולם לא חזרנו להיות חברות ותמיד שנאתי אותה כי היה לה אופי מעצבן וקוצני והיא הייתה שטלתנית ומתנשאת. אני יודעת שעד היום קשה לי ליצור אינטראקציה איתה ולהביט לה בעיניים ובכל המקרה זה היה כשהיינו בסך הכל ילדות. 

כשהייתי ילדה הייתי ילדה רעה מאד וכשאני נזכרת בדברים שעשיתי, קיצוניים ממה שסיפרתי אני חוטפת חלחלה. עשיתי כל כך הרבה דברים שגויים שלא מתאימים לחברה האנושית. מצד שני כשגדלים מבינים מניין באו המעשים הנוראיים, מבינים שגם אלימות פיזית ומילולית בבית והתעללות(כך אז כינתה את זה הפסיכולוגית אם כי למשמע המושג זה גרם לי להרגיש רע עם עצמי, כי הרי איך יכול להיות שאמא שמפרנסת כל השנים מבררת לך כאמא מתעללת לאור רשמי ילדות..) הובילו אותך בילדותך להתנהגות מסויימת.

עם הזמן ועם ההשראה אני מאמינה שאתאמץ ואצליח לנקות החוצה חומרים רעים שמהם אני מורעלת בבגרותי.