הכל כל-כך רועש מסביב, כל-כך צפוף ודוחק וחסר אוויר. אני לא מוצאת את עצמי בקהל ההומה הזה שנראה כל-כך מאושר; במקום זה אני מעדיפה לעמוד בשקט ולעשות כאילו אני מתעסקת בפלאפון שלי (לא שיש לי אפשרות אחרת). אתה שולח לי הודעה, שואל איפה אני, אני עונה שאני באמצע, בקו ישיר לדלת הכניסה. ואז ראיתי אותך, גבוה ורזה ומחייך את החיוך הזה שלך. ניגשת אלי, מסתכל עלי מלמעלה, ולשניינו ברור שזה הרגע האחרון בו נפגש בשנה הקרובה. אני נעמדת על קצות האצבעות ומחבקת אותך מסביב לצוואר, ואתה כתגובה מצמיד אותי אליך. אני מרגישה בך הכל - את הגובה, את הרזון הקיצוני, את הריח שהתרגלתי אליו בימים האחרונים. אני מתנתקת מהחיבוק אחרי כמה שניות כמו טיפשה כי אני לא רוצה שתדע עד כמה הייתי חלשה כשהגעתי לכאן לראשונה ועד כמה נקשרתי אליך כשעזרת לי. כמובן שאני מתחרטת על זה מיד - רוצה עוד קצת מהחיבוק הזה, עוד קצת מהמבט הזה שהסתכל עלי כל כך הרבה בשבוע האחרון. אני רוצה ששוב תישן בחדר שלי, רוצה ששוב תנגן בזמן שאני יושבת ומקשיבה, רוצה ששוב תתן לי לישון על הכתף שלך בנסיעה. אפילו את הגימגום הזה שלך למדתי לאהוב. אבל אתה רק מחייך ואומר לי לבוא לבקר למרות שאתה יודע שזה לא יקרה כי חברות אמיתית לא בונים בשבוע. ולפני שאני שמה לב אתה נעלם בהמון המרגיז הזה, נשמט מידי.

זה מצחיק שכל מה שנותר לי זה הוורד שנתת לי, וגם הוא ימות בימים הקרובים.