מתי אפסיק לילל ולבכות בכל פעם שקצת קשה? מתי אפסיק להתלונן על זה שאני לא הכי טובה בסביבה בה אני חיה? אני צריכה להתרגל לעובדה שאני בין הטובים ובין המוכשרים בארץ כולה ושמותר לי לא להיות הכי טובה ולא הכי מוצלחת... לפעמים מותר גם לא לחייך אם עצוב.

הייתי רוצה קצת מגע אנוש, קצת חום של גבר. מה זה משנה בכלל? את כל הגברים שרצו בי דחיתי אחד אחרי השני. אולי אני לא בחורה של מערכות יחסים, אולי אני בובה שאפשר להסתכל בה, לגעת ולנטוש.