ינסו להפיל אותך למטה, הם לא יצליחו

אם אתם אוהבים לטייל בחורף כמוני אז אולי אתם יודעים איך זה מרגיש.

שטיפסתם 3 קילומטר של הר בגשם, והחלקתם כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתם לספור. ואז, אחרי שעה של תיפוס כזה, אתם מגיעים לקצה ההר. וכל מה שאתם רוצים זה להסתכל על הדרך שעשיתם, הרי מגיע לכם. אז אתם מתקרבים לקצה, אבל אתם עדיין לא ממש רואים את הכול, אז אתם מתקרבים עוד קצת, ועוד קצת והחברים מאחורה אומרים לכם להתרחק, שתיפלו בסוף. אבל אתם יודעים מה אתם עושים, אתם מרגישים בשליטה, למרות הגובה, הגשם והבוץ. 

והסיפור הזה יכול להגמר בשתי דרכים: אתם יכולים לתפוס את עצמכם ממש רגע לפני הנפילה, ואתם יכולים ליפול. פשוט ככה.

ואתם יכולים להאכיל את עצמכם ב"לי זה לא יקרה" "טוב לי, למה שאני אלך לשם, אני רק מסתכלת" זה מה שאני אמרתי לעצמי לפחות, כי באמת שטוב לי בחיים, פשוט הייתי מסוקרנת לגבי המחלה הזו, אז חיפשתי אתרים, בלוגים של בנות שסובלות מזה, שירים, טיפים, סיפורים, תמונות ובלי שהרגשתי, התחלתי להישאב לזה, ל"למה לך לאכול כשאכלת לפני 4 שעות תפוח?" ונהייתי כל כך מדוכאת וכועסת ולא מצאתי את הטוב והיופי בשום דבר.

 אני הרגשתי את הרגליים שלי מחליקות מקצה ההר, ההר שכל כך התאמצתי לטפס עליו.

אבל הינה אני, בפוסט הזה ממש, טופסת את עצמי בידיים, ורואה למה כמעט נפלתי, כי זו תהום שמעט אנשים מצליחים לטפס חזרה מעלה.

תמיד יש דרך טובה יותר בנות, אולי הצלחתי לא לפול מההר, אבל אל תקחו בכלל את הסיכון. אל תציצו.

אני אוהבת אותכן, ואתן תמיד יכולות לדבר איתי באימייל: upkua@walla.com

LOVELOVE